מכירה פומבית

אדם אותו אני מאד אוהבת ומעריכה, אשר עזר לי רבות וזכה להחשב חבר כבוד באוסף "אנשי פנפילוב" שלי- אוסף שבו פריטים מועטים שבמועטים- אך כל אחד מהם- יהלום נדיר, ידידי זה  כיבדני וביקש ממני עזרה לערב התרמה לעמותה הקרובה לליבו.  בכוונתו להזמין את כל שמנה וסלתה של עיר ים אחת, בתקווה שמכובדים אלה יכניסו ידיהם השמנמנות, עדויות שעוני הרולקס והטבעות,  לכיס המקטורן האיטלקי שלהם, ויוציאו אותן כשהן אוחזות צ'קם שמנים לפקודת אותה עמותה. כדי לשעשעם, החליט אותו איש יקר לנהל מכירה פומבית של חפצי נוי ודברי ערך, תחת שרביטו של "קונפרנסייה"- אמן מקומי מזדקן אשר היה ידוע לפני מספר שנים כקוטל קנים לא קטן, רודף נשים גדול מאד וזמר בינוני בהחלט.

התבקשתי לחפש בין אוצרותיי ולמצוא חפצים אותם ניתן להעמיד למכירה פומבית. ראיתי קושי גדול בכך: אינני עתירת חפצים, ורוב חפציים הנם יפים- אך אינם בעלי ערך. בכל זאת ניסיתי, כי לידידי זה אי אפשר לסרב, אף לא רציתי לסרב!
מצאתי כ-12 פריטים אהובים מאד, אשר מהם הייתי מוכנה להיפרד, בצער גדול (וגם בבבושה קטנה, על שאת יתר ימיהם יבלו על שידה בבית נובו-רישי בעיר-ים) אבל המטרה מקדשת את האמצעים וכ"ו.
עד שתים עשרה בלילה עבדתי לנקות ולמרק את ידידיי האילמים. לכל אחד מהם הצמדתי סיפור, מעין תעודת זהות להורים המאמצים. שיפטו  נא בעצמכם אם אין אלה חפצי חן לתפארת:

קחו למשל את קופסת המזל שלי. קופסא זו נקנתה בקייפ- טאון מהמשכורת האחרונה שקיבלתי כמורה לעיברית בבית הספר היהודי של קהילת קליירמונט. שהיתי בקייפ טאון שלוש שנים, כסטודנטית לארכיטקטורה. למחייתי עבדתי כמורה לעברית בבתי ספר של הקהילה היהודית. שלש פעמים בשבוע אחר הצהריים לימדתי עברית . תלמידיי היו כעשרים ילדים וילדות בני 12- רעשניים ושובבים, אשר לימוד עברית לא עניין אותם לחלוטין. הוריהם שלחו אותם כמס-שפתיים לציוניזם שלהם, הנוח, הדשן, מרופד-עוזרות הבית והיהלומים.
ניסיתי לעבוד עם ספרי הלימוד המיושנים שניתנו לי ע"י המנהל, הרברנד שפיצר. איש גמלוני ואפור, אשר העברית היחידה אשר ידע היתה עברית של ספרי קודש מאובקים. הגעתי למסקנה שקיימות שתי חלופות:
א)אני מפסיקה ללמד או ב) עלי למצוא דרך אחרת לבלות את השעות האלה בקרב זאטוטיי.
זנחתי את ספרי הלימוד המיושנים, זנחתי את הגיר והלוח.התחלתי לדבר עם עדר- שובבי על כל מה שעניין אותם: אופניים, ג'ולות, עכבישים, חופש- הכל בעברית!
לשיעורים הבאתי עיתוני ילדים מהארץ (דבר לילדים, הארץ שלנו, ובסוף השנה השלישית- מעריב לנוער .נתתי הוראה: מותר לדבר בשיעור אחד עם השני כמה שרוצים- אבל בעברית!  מילה- מילה, משפט- משפט, למדו תלמידיי ההוללים- עברית.
בפורים- הצגנו את סיפור המגילה להוריהם הגאים במחזה מחורז פרי עטי- בעברית. בחנוכה- התחפשנו כולנו למכבים ושיחזרנו את קרבות-המכבים- בעברית. בפסח לבשנו כולנו סדינים, ומינינו את רוי, ההולל הגדול ביותר, לתפקיד משה, והוא הוביל אותנו 40 דקות במעגל בחצר בית הספר, לזכר 40 השנים במדבר, כאשר כל התלונות אליו- היו בעברית! נפרדתי מהם בתום השנה השלישית, כאשר הגיעה המורה המדופלמת מהארץ- בתולה צנועה בת-ארבעים  ומשהו. לתלמידיי היה ברור כי זו- לא תלבש סדין ותשחזר את קרבות המכבים.
בדרכי לרכבת, לאחר השיעור האחרון, עצרתי ליד חנות  מזכרות- ועיני נפלה על הקופסא העץ . משהו בעגלולית שלה משך את ליבי, ולכן קניתיה למזכרת. בחזרתי ארצה השתמשתי בה כקופסת חסכונות, בתקופת שהפסקתי לעשן: שמתי בה את מחיר קופסאות הסיגריות שלא  קניתי. מאחר שהצלחתי להפסיק לעשן- לפני מליון שנים- אני רואה בה קופסת מזל, ומקווה שהמזל ילווה את מי שיקבלה לחסותו/ה.

פריט לא פחות אהוב, ולא פחות מדהים ביפי צבעי הארגמן והזהב שלו הנו "קופסת הידידות" מתאילנד. קופסא זו קיבלתי במתנה לפני הרבה מאשה תאילנדית (אינני זוכרת את שמה.) אשר שכבה לצידי בבית חולים בכפר קטן באנגליה. שבועיים חיינו אחת לצד השנייה והתידדנו, למרות שהיא לא ידעה מילה באנגלית- ואני לא ידעתי מילה בתאי. משהו בתנאים של פנימייה, ועוד פנימיית בנות, ומשהו בחלוקת כאב הנובע מבעייה משותפת משמש מגנט המקרב אנשים שונים, ממקומות שונים ומתרבויות שונות. איני זקוקה לקופסא כדי לזכור אותה, או את הרגשת החברות הנפלאה שהייתה. מטען הרגשות הקשור לקופסא נראה לי בדיוק סוג הרגשות שאני רוצה להעביר הלאה, למי שיקח אותה. התרומה  שהקופסא תביא אינה רק תרומה של כסף- אלא גם של רגשות של מחויבות ורעות של התורמים- עבור המטרה הנעלה של עזרה ,ואין חברות גדולה מזו.

מהפריט השלישי נפרדתי בדמעות שליש- מאחר והוא נמצא עמי שנים רבות בעטיפתו המקורית. פריט זה הנו מחרוזת עינבר כבדה וגדולה, ואחותו- סיכת ענבר עדינה בצורת עלה. קיבלתי את המחרוזת והסיכה בגיל 16 מדודתי אידה, ממוסקבה.
הדודה אידה הייתה אגדה במשפחתנו, גדולה מהחיים. אחותו הבכירה של אבי הייתה. האחות הבכורה והמשכילה, אשר גידלה את הקטנים. היא, היא, שהייתה מורה לעברית בגמנסיה העיברית בקובנה, ולימדה תלמידים רבים, אשר כאבי, הגיעו לארץ באמצע שנות השלושים של המאה שעברה- ובפיהם עברית צחה וחיה, ובליבם אהבת הארץ וידיעת כל פינה בה.
הדודה אידה הייתה היחידה מחמשת אחיו ואחיותיו של אבא, שלא הגיעה ארצה.מלחמת העולם השנייה השאירה אותה מאחורי מסך הברזל, שם הפכה לאגוז קוקוס: אדומה מבחוץ- ציונית מבפנים. הקשר המשפחתי בין חברי  "החמישייה הסודית" נשמר באמצעות מכתבים ביידיש בדיו ירוקה. אלה הגיעו  לארץ לעיתים נדירות לאחר מסע חתחתים ברחבי העולם, באמצעות בני משפחה בבריטניה ודרום אפריקה. כאשר הגיעו אלינו- החדשות היו ישנות. תמיד פתחו במילי" מיינע טיירע (יקריפ שלי..) ותמיד סיימו " גזונע הייט"( בבריאות) ובין לבין- מילים בדיו ירוקה ספוגות דמעות ואפופות מרחק.
הדודה הייתה פרופסורית ללוגופדיה באוניברסיטת מוסקבה. ( מעולם לא הבנתי בדיוק מה זה, כמדומני טיפול בליקויי דיבור, אך זה נשמע מאד חשוב). הדודה הגיעה לארץ עם בעלה בעלייה של שנות השבעים. וחייתה שנים רבות בצל המעבר לארץ. אשה שאיבדה את גדולתה אך לא את גדלות נפשה. במציאות- הייתה אף גדולה יותר מהסיפורים- הן באופן פיזי, והן בגישתה לחיים. תלמידיה לא שכחו אותה בזיקנתה, והיו מבקרים אותה כאילו הייתה מורתם הנערצת עד יום מותה.
מעולם לא ענדתי את מחרוזת הענבר: בילדותי- המחרוזת נראתה לי מבוגרת מדי- והיום- היא קצת כבדה לי.  הגיעה זמנה להיענד ולקשט- ואני מקווה שיימצא הצואר היפה אותו תעטר. סיכת הענבר הגיעה עם המחרוזת, ארחה לה לחברה בקופסתה שנים רבות- ומן הראוי שתמשיך , לחלק את חייה עמה.

ארבע כוסיות  הליקר של סבא שלי נודבו בכאב לב גדול-: קיבלתי אותן מדודתי שרה ז"ל,  כאשר פינתה את דירתה ועברה לגור עם אמי. היא ירשה אותן מסבא זליג  ז"ל, שהיה יליד הארץ, אך העדיף לדבר צרפתית, אותה ידע היטב מימי לימודיו בסורבון, מאשר בעיברית העילגת, אותה לא טרח ללמוד מעולם. סבי זה היה פרנקופיל מובהק, וחשב עצמו מאד, כי היה פעם, בחייו הקודמים, מנהל של סניף בנק גדול בבירות. אני- לא התרשמתי מכך בכלל. אותי הרשימו חלוצים וחקלאים. גם משוררים. אך לא מנהלי בנק. ועוד ש=דובריי צרפתית. כילדה כעסתי עליו מאד בשל סירובו ללמוד עברית. כדי לחדד את הנקודה הזו החרמתי- פשוט החרמתי- את השפה הצרפתית- למגינת ליבו ולמגינת לב אמי. "שפת החתולים" קראתי לה.היום אני מאד מצטערת על טיפשותי וגבהות לבי- לו טרחתי להאזין לסבא ,יכולתי לדבר היום צרפתית של הסורבון! אבל זה סיפור אחר.
סבי זה קיבל את כוסיות-הליקר  כמתנת חתונה  מסבא- רבא אברהם, איש חרסון,  אשר עלה ארצה מניקולייב בשנת 1883. סבא בא היה חרש –אומן מופלא, אשר בנה את שערי היקב בזיכרון.למדתי להכירו מסיפורים ומתמונות, ודווקא הוא, שנפטר שנים רבות לפני שבאתי אני לעולם,  חרוט בזיכרוני חי ונושם, כאילו הכרתיו ממש.  באשר לסבא שלי- איני זוכרת שראיתי את סבא שותה ליקר אי- פעם! לעומת זאת אני זוכרת אותו שותה "צ'אי" בלימון, עם קוביות קטנות של סוכר, קשות כצור. כאשר בא החורף, ועמו עונת הלימונים, וריח הלימון הראשון עולה באפי, אני נזכרת בסבא-זליג וכוס התה שלו.את כוסות התה קיבלתי יחד עם כוסיות הליקר. הן, הן עבורי המזכרת מסבא. לא אפרד מהן, אך חלקן בודאי יישבר עם הזמן, כדרך הזכרונות.. אני מקווה שמי שייתן בית אוהב לכוסיות הליקר יזכה ללגום מהן שמחה שנים רבות..

יש פריטים יפים, שלפעמים טוב יותר שאינם: לדוגמא- כדור הזכוכית
מניס. הכדור הכבד הנו משקולת לניירות, אשר  עליה יש תחריט  של מפת העולם בהתזת חול . יש לי שניים כאלה: קיבלתי אותם בהפרש של חמש שנים זה מזה, מאותו זוג חברים טובים, עמם אני מחליפה מתנות כל כריסטמס מזה שנים רבות. הם שכחו שנתנו לי כדור כזה בקריסטמס קודם. מאז, שני הכדורים יושבים יחדיו במגירה. כדור אחד אני שומרת, כמזכרת. את השני- אני שמחה לתרום, כדי לשכוח את המבוכה בקבלתו....

מחבילת התקליטים שנידבתי רציתי להיפרד:הסיבה היחידה שעשיתי זאת הייתה כי פתחתי את פי הגדול וסיפרתי לידידי עליה. מצאתי את התקליטים הללו כאשר נברתי במגירה בבית אמי. אלה התקליטים הראשונים שלי: ביניהם תקליטים שקיבלתי במתנה לימי הולדת, לאחר שהגיע לביתנו פטיפון מכובד של גררד, והוצב בטכס ממלכתי ליד הרדיו המשפחתי. התקליט הראשון  של זמר איטלקי ידוע (פסטיבל סן רמו) היה מתנת חברותיי למסיבה הסלונית הראשונה שלי. התקליטים האחרים סימנו את עלייתי במדרגות הסלוניות: ממסיבה למסיבה, מהורה והרועה הקטנה לרוק-נ- רול וסלואו מחוץ עם החבר הראשון, מנעל שטוחה לנעל עקב, מחצאית קלוש לחצאית מיני- שלבים בסולם המעבר מילדה לנערה.שמרתי תקליט אחד מהאוסף למזכרת- את כל היתר תרמתי. אולי מי שיקנה אותם יזכר בעזרתם בימי התום של תקופת נעורים מתוקה...באשר לי- הזכרון המתוק נשאר תמיד בלב. המנגינות- הן נצחיות: היום אני רואה את אחייניתי  הצעירה מתלהבת , יחד אתי, מהשירים, וחושבת לי כי נעורים הם עניין של הלב....

אה, וישנו גם הכד היווני! הכד הזה נשאר אחוז בידי שעה ארוכה, לפני שנארז במארז פצ-פצים ורופד יפה:הוא שחור. הוא נוצץ. הוא בעל עיטורי זהב 24 קראט. והוא עמי שנים רבות- חבוי.קניתי אותו בביקורי היחיד ביוון- באתונה ליתר דיוק: ביקור- בזק שלא היה מתוכנן, ונמשך   22 שעותבדיוק, ביקור אשר נכפה עלי באדיבות חברת אל- על.
חזרתי ארצה לאחר 3 שנים בהן למדתי בדרום אפריקה.  הטיסה שלי הייתה מיוהנסבורג לאתונה, ושם היה עלי להחליף טיסה, למטוס אל- אשר אמור היה לנחות בשדה התעופה לוד (לפני שהפך לנתב"ג).
משפחתי,חברי וחברותי התרגשו: שיבתי הייתה מוקדמת מהצפוי. הוכנה לי קבלת פנים יפה, וכל פרט תוכנן: מי יבוא, מתי יגיעו, איך יסעו, מי יסיע- הכל. הגעתי לאתונה- כמתוכנן. פניתי, כמתוכנן, לדלפק אל-על לקבלת כרטיס עליה למטוס לטיסת ההמשך.  גיליתי לזוועתי כי איש לא ידע, איש לא שמע, ומטוס אל על אינו נוחת באתונה באותו היום. חברת אל על- לא עזרה. הסברתי שאין לי פרוטה. הסברתי שמחכים לי בלוד. בכיתי קצת. קיבלתי קרח בתגובה. בייאושי פניתי לחברת התעפה הדרום אפריקאית, עמה הגעתי לאתונה: הם- היו נפלאים. אין מילים בפי. הם שיכנו אותי על כבודתי במלון נחמד. הם נתנו לי תלושי אוכל למסעדות טובות. הם הזמינו אותי לערב הווי בטברנה, והם ארגנו לי טיסה למחרת  לארץ במחלה ראשונה באייר פרנס.. את היום החופשי שלי ביליתי ברחובות אתונה, בטיפוס על הפרתנון, ובקניה לא מתוכננת של מזכרות: בובה יונית (שהתפרקה אחר שבוע), סנדלים נוצצים  (ששרדו שבועיים) והכד הזה, ששרד כנגד כל הסיכויים שנים על שנים. הגעתי לארץ למחרת- לוועדת קבלה מצומצמת – ההורים, אחי, וידידי הנאמן בני: כל השאר לא הצליחו לשחזר את המופע המתוכנן. את השיבה הזו כמובן שלא אשכח. בכל פעם שאני מביטה בכד הזה- אני נזכרת בטיול באתונה- והרגשת הגילוי של ארץ חדשה...והרגשת השיבה הביתה, לשדה התעופה ולחום המהביל...
לפני כחודש מצאתי חבילת תמונות באלבום ישן של אבי ז"ל- תמונות מיום חזרתי ארצה.  תמונות שלי יורדת מהמטוס, תמונות שלי מקבלת פרחים, תמונות של חברי והורי- וכולם צעירים כל כך...היום, כאשר התמונות הללו בידי אני יכולה להיפרד מהכד הזה, מבלי לוותר על הזיכרונות.

יש פריטים, כמו השטיחון הדקורטיבי שנתרם ע"י אמא שלי, שהם חדשים מדי מכדי שיהא אליהם קשר נפש, אבל קשר לב יש ויש, כי תאומו נשאר עמי.
קניתי אותו בביקורי השנה כמזכרת מאפריקה לאמא שלי. קניתי שטיחון זהה גם בשבילי, במקום שנקרא "האוט ביי" בקייפ. יש שם גלריה של מזכרות, ורובן הן קיטש גמור: מאלה עליהן נאמר " על גופתי המתה יצליחו למכור לי כאלה". אבל השטיחונים היו  משהו אחר. אריגת יד בפרויקט של נשים בכפרים. השטיח תפס את עיני, לא רק בצבעיו הבוהקים והחיים, אלא גם בהומור הנפלא שלו: אשה בכפר אפריקאי רודפת אחרי ארוחת הערב שלה- התרנגולת. בדחילו ננתתי לאמא את מתנתה. היא הודתה לי . ומאז- ישב השטיחון באריזתו המקורית בחדר השלישי,שלה, עצוב ובודד: סיפרתי לה על ערב ההתרמה והיא הציעה שאקח את השטיחון. ואז התוודתה ואמרה, שמאד לא נוח לה עם שטיח שבו רודפים אחרי ארוחת הערב: אתם מבינים- אמא שלי היא צמחונית –מטעמי-מצפון, והמחשבה על רצח התרנגולת פשוט לא נתנה לה מנוח.

ברבוריי הבדולח, לעומת זאת נקנו כמתנה למישהו, ונשארו מתנה לעצמי. קניתי אותם בביקור בפראג לפני שנה, כמתנה לאחייניתי נוי, בת השמונה עשרה. ברגע האחרון חשבתי שגיל שמונה עשרה, הוא גיל הגינדור,ואולי תעדיף מחרוזת יפה. וקניתי לה מחרוזת עם תליון יפה של סברובסקי. נתתי לה בחירה חופשית, וגם אפשרות לקבל גם וגם. לא הופתעתי כאשר בחרה בתליון. הופתעתי על שלא לקחה גם את הברבורים....מגיע לברבורים החמודים האלה  שיוצגו לתפארת- ואני- מנועה מכך. זאת בגין חתולתי השובבה ציפי- שלה מנהג מגונה: כל חפץ יפה ושביר העומד על המדף, לדעתה, מצווה לשחק בו, לדחוף אותו להפילו ולאבדו עד שיתנפץ. ככל שהחפץ יפה יותר ושביר יותר, כך הוא מהווה אתגר גדול יותר לציפי: כך שברה את הואזה המכוערת שנתנה לי דודה בלומה( ועל כך קיבלה ציפי צל"ש), כך שברה פסלים משיש- כולל רפליקה של דוד במיניאטורה מהדוד סולי. הדוד, אשר לו הייתה חנות למכשירי חשמל, קנה מאה פסלים כאלה בהזדמנות ובזול , אך לא הצליח למכרם, ונתן אותם במתנה.
ציפי זו מחכה בעיניים בורקות לרגע שבו הברבורים יעמדו על המדף. לדעתי היא מתכננת מבצע צבעי ממש  להגיע אליהם. כך הלכו  רוב  חפצי  הנוי שהיו לי לברבור הגדול בשמיים. את השאר אני מחביאה במגרה. קצת עצוב, מאחר שחפצים יפים צריך לראות.  הברבורים מוצעים למי שיוכל להציגם לראווה, ואשר חתוליו , אם ישנם כאלה, מאולפים יותר מזו שלי.....

בדרך כלל אינני קונה מזכרות רגילות בנסיעותיי, ואני מעדיפה לזכור מקום באמצעות תמונות שבלב. אני קונה ספרים של סופרים מקומיים, או תמונות אמנותיות. אותו טיול בפראג היה עם חבורת מכרים, ופשוט נסחפתי עם יתר העדר שהיה אחוז בבולמוס הקניות. כדי לא להרגיש חריגה מדי- קניתי את קופסאות הלכה בשל עדינותם ויופיין .חשבתי לתת אותן למישהו- והחלטתי שלא. איני מציגה אותם לראווה , מאחר ואין בדירתי הקטנה ויטרינת תצוגה  תקנית להצגת מזכרות.לכן פריטים אלה נידונו לחיים במחשך המגרה.הגיע הזמן שתראינה  אור יום ותענגנה את מי שיוכל לתת להם מקום באור השמש.

לאחר שהשלמתי עם העובדה שחפצים הנם בני חלוף, ארזתי את החפצים יפה, צירפתי את סיפוריהם, וחיכיתי למונית האיסוף. המונית הגיע באיחור של שעה, וממנה הציצו תמונות ענקיות ומכוערות של פרחים ונופים אירופאיים- מתנת איזו נדבנית עשירה אחת בפתח תקווה או רחובות. אצלי תמונות כאלה לא תיתלנה אפילו בשירותים, אבל כנראה שתקלענה לטעמם של בעלי הידיים השמנמנות.
לא אמרתי מילה כאשר הקופסא שלי הוכנסה מאחור, בין ג'ריקן הנפט והגלגל הרזרבי. היום בבוקר קיבלתי טלפון מאותו אדם יקר, שהודיע לי בעדינות כי לא יעמיד את חפציי הקטנים למכירה פומבית- אלא רק את המכוערים הגדולים.  נשמתי לרווחה. חבריי הגולים שבים הבייתה: כדור הזכוכית עם תחריט העולם, הכד היווני השחור, הקופסאות הפיצפונות מפראג, והעיקר- ברבוריי הבדולח חוזרים למקום מרבצם במגירתי.
האיש החמוד עוד ניחם אותי באמרו שאל- לי להצטער, העיקר הוא שאני בחורה מקסימה! מקסימה? מקסימה הוא אמר עלי? נעלבתי עד עומק לבי. כמעט הכל אפשר לומר עלי,  אבל לא שאני בחורה מקסימה! זאת אומרים על מי שאין שום דבר משמעותי יותר לומר עליה! אני איני כזו. לרוב האנשים יש בטן מלאה עלי, לטובה או לרעה! אבל דבר אחד אי אפשר לאמר עלי: שאני מפזרת נצנצים של שום-כלום ואמירות של סתם  במטה של קסם, כדרכן של מקסימות-פוחזות! גם אי אפשר לומר עלי שאני בוחרת בחפצים מכוערים שאיני אוהבת- ונותנת אותם למכירה פומבית, כדרכן של "מקסימות אחרות" של ידידי, אשר נתנו תמונות זוועתיות, ענקיות ומכוערות!. כדי לתרום, כדי לתת, אני חייבת לתת דברים שאני אוהבת, דברים יפים, ודברים החשובים לי מאד, אחרת אין זו נתינה- אלא זריקה!. למטרות חשובות, ומטרה חשובה של חבר יקר היא מטרה חשובה שלי, רק הטוב ביותר והאהוב ביותר יצלח. כי מה שאני בעצם נותנת הוא את ליבי. את הברבורים בחרתי  בקפידה- ונתתי מכל הלב ובצער רב! גם את יתר החפצים שארזתי. אפילו סיפורים כתבתי עבור הוריהם המאמצים. יחד עם, זאת אני כל כך שמחה ש"הם", החברים האילמים שלי, כולם חוזרים הבייתה! מקסימה לא הייתה מרגישה כך! כך מרגישה קמצנית נוראה אשר לא רצתה לתת את הדברים האלה בכלל!!