"היום בא לי להפתיע את כולם".
בינו פיהק. ועוד פעם.
"בוקר טוב." המשפט לא היה מופנה לאף אחד במיוחד. סתם קביעת עובדות.
הוא התמתח בזמן שפיהוק נוסף תפש אותו, אבל לבסוף סגר פה. שאיפה חדשה, איטית ומענגת, התחילה לעורר את יצר הפיהוקים מחדש. הוא ניער את ראשו ותוך הוצאת כל האוויר מריאותיו אמר לעצמו "כן". בתנועה החלטית מאוד הוא הרים מהרצפה בד ופרס אותו. "אני חייב להתחיל לעבוד."
הוא גירד עם אצבע מתחת לאף. אולי כדי שהתנועה תעזור לו למצוא רעיון גאוני לציור של היום, ואולי כדי להשקיט את הפיהוק האחרון שניסה להתגנב החוצה, גם אם זה יהיה דרך האף. אבל לא הראשון ולא השני לא באו, לכן הוא הוריד את היד והסתכל בייאוש על הבד.
במקום להמשיך ולחכות לרעיונות, בינו הרים מכשיר ריסוס תעשייתי והתחיל לכסות את הבד בתכלת. הוא שנא את חלק הזה של העבודה – הכנת הרקע, אבל אם לא יעשה כך, העבודה שלו לא תוכל להיות מושלמת.
לאחר זמן מה הוא סיים והתיישר. שרירי הגב שלו היו קצת נוקשים ולכן הוא שם את המרסס על האדמה וביצע כמה כפיפות. אחרי זה הוא התחיל לבחון את מה שעשה. בינו ראה מקום שלא כוסה בצבע כראוי, הרים מרסס, אבל פתאום התחרט, החזיר אותו למקום ותיקן את הצבע בעזרת המכחול. עוד פעם בחן את צבע, צקצק בלשונו לאות שביעות הרצון ולקח עיפרון.
היום הוא יצייר משהו מיוחד, משהו עליז. היום הוא יצייר קשת בענן.
רק שהקשת חייבת להיות הדבר האחרון שהוא יצייר. קודם הוא חייב לצייר עננים, ואולי קצת ציפורים. אפשר גם את השמש עם הקרניים הצהובות, בהירות עד כאב עיניים. וכעת צריך לצייר על הכול טיפות קטנות של גשם.
אחרי חצי שעה של עבודה על הטיפות, כל אחת בנפרד, זה נמאס לבינו והוא התיישב.
"לצייר טיפה-טיפה זה כל כך מעצבן. כבר ציירתי אלף חמש מאות שלושים ומשהו טיפות, אך כל זה כיסה רק חלק קטן מהשמיים. אני חייב למצוא שיטה אחרת."
בינו הניף מעלה את היד עם המברשת. טיפות גדולות של צבע עפו על הבד.
"או-או. רק זה היה חסר לי. מה אני אעשה עם הטיפות כל כך גדולות? טוב, נניח שכאן עבר ברד, ושכל חתיכת קרח שלו בגודל של יד." והוא התחיל לתקן את הטיפות שאפו מהמברשת כדי שידמו לברד. אבל נשארו שלוש טיפות גדולות במיוחד, שלא היה ניתן להסתירן בתור ברד.
"טוב, את שתי אלו אחבר שייצא מטוס," ובכמה תנועות זריזות של היד הוא הפך את כתמי הצבע למטוס. הוא כל כך נהנה לעשות זאת, שבסוף לקח מכחול וצייר בחלונות המטוס פרצופים מבוהלים של אנשים. כל הארבעים ושנים מהם.
הוא ניגב עם אצבע יד שמאל זיעה מתחת לאף, אבל התנועה הזו גרמה לו להיזכר שבמטוס יש גם טייס, והוא צייר אותו, מבלי לשכוח לצייר לו שפם גדול. אחר כך חשב קצת וצייר לטייס על הברכיים דיילת חמודה. אחרי מחשבה קצרה הוא הבין שזה לא הולם והוסיף ציור וילונות על חלון תא הטייס.
בינו היה כל כך מרוצה מציור המטוס ששכח על הטיפה הגדולה האחרונה שנשארה. היא, בינתיים, התייבשה לגמרי ונראתה כאילו בשמיים הופיע עכביש ענק.
"הממם. מה אני אעשה אתך העכביש שלי? למה אהפוך אותך, ההא? אני יודע, למעבורת החלל." ובמרץ הוא התחיל להפוך את העכביש למעבורת.
אחרי שכל התיקונים בוצעו הוא נעמד מול הציור ובחן אותו.
"אני עדיין חייב להשלים טיפות גשם. אולי אעשה זאת בעזרת מברשת שיניים?"
הפעם זה עבד נהדר. הוא היה מעביר אצבע בשערות של המברשת מלאת צבע והטיפות הזעירות היו מתעופפות אל המפגש הבלתי נמנע עם הבד.
"כן, רעיון נהדר - אני גם מצייר וגם מגרד את האגודל שלי."
בינו חייך לעצמו והסתכל מסביבו, אך כרגיל לא היה אף אחד שהסתכל עליו, כרגיל הבדיחות שלו נשארו בינו לבין עצמו. הוא משך בכתפיו באכזבה והמשיך, "וכעת נעבור לקשת".
אבל בדיוק אז הגיע לינו.
"בינו, יום נגמר. לך לישון."
"תיכף, רק אסיים את הקשת."
"בינו. זה תורי לצייר עכשיו."
"נו, רק הפעם, תוותר. מה אכפת לך?"
"אתה יודע שלי לא ממש אכפת, אבל הבוס לא מסכים."
"בוס, שמוס. רק התחלתי ליהנות וכבר צריך לסיים. נמאס לי. אני אתלונן בוועד שלא נותנים לעבוד בצורה נורמאלית."
"איזה ועד, בינו?"
"טוב, רק חשבתי עליו. חשבתי להקים ועד ציירים."
"בשביל מה זה טוב?"
"האמת, לא יודע. טוב, אני אלך לי. לילה טוב." והוא קיפל את הבד ושם אותו בצד.
כשבינו עזב, לינו פרס בד משלו ולקח את המרסס התעשייתי.
"אוי בינו, בינו. מה יהיה אתך? עוד פעם לא שטפת את המרסס. מה אני אעשה עם הצבע הכחול?" הוא דיבר בכיוון בו נעלם בינו.
אבל גם לינו התעצל לשטוף את המרסס ורק מילא את מיכל הצבע שלו בשחור. הוא הפעיל את המכשיר וצבע כחול התחיל לכסות את הבד. לאט-לאט הצבע הפך לאפור, לאפור כהה, לכמעט שחור ובסוף, הבד נצבע ממש בשחור.
לינו הסתכל על מלאכתו – מימין הבד היה כחול, אבל אחר כך הוא נהיה יותר כהה ולקרואת האמצע הצבע השחור התשלט על הבד. לינו גירד באוזן, חשב דקה והתחיל לרסס הכול בעוד שכבה של צבע.
לבסוף, אחרי עשר דקות בד כולו היה שחור.
"לא, זה משעמעם מדי. אני אוסיף קצת נקודות," והוא טבל מכחול קטן בצבע לבן והתחיל לצייר נקודות על הבד. זה מצא חן בעיניו והוא הוסיף יותר ויותר נקודות לבנות. אחר כך הוא תפס ביד שמאל מכחול עם צבע כסף והתחיל להשפריץ על הנקודות הלבנות.
הוא השתולל בצורה זו במשך כמה דקות עד שנמאס לו. אז לינו התרחק מהבד והסתכל על יצירתו.
"חוסר פה משהו." והוא צייר חצי ירח בחלק העליון של הבד.
"עכשיו הכול מוכן. זהו. סיימתי".
לינו פתח את הנייד שלו והתקשר לבוס.
"שמע, סיימתי."
"מה כל כך מהר? כרגיל אתה ממהר. הרי אמרתי שלא תלך לישון עד שבינו לא יחזור."
"אבל בוס, למה אני חייב לחכות לבינו?"
"כי זה תפקידך לצייר עד שהוא יחזור."
"אבל נגמרו לי כבר רעיונות."
"לינו, תתאמן קצת על ציור עננים. הם לא יוצאים לך כל כך טוב."
"בסדר בוס. אני אתאמן."
ולינו צייר עננים על כל הבד, עד שהוא כולו נראה אפור כהה ללא שום נקודות לבנות.
"הנה לכם לילה עם עננים. נכון שזה יפה?" והוא צחק לעצמו.
לינו שנא את העבודה שלו. לצבוע שמיים כל לילה היה נורא משעמעם. והבוס דרש שכל לילה הוא יעשה ציור שונה. כאילו האנשים שישנים בלילה ירגישו את ההבדל. הוא העדיף להיות עם כל החברה שם למטה. אחרים שנענשו היו עכשיו משחקים קלפים ורואים טלוויזיה. נכון, במשך היום הם היו עובדים קשה במעמקי האדמה, היו מחממים את הלבה ומזיזים את הלוחות הטקטוניים. אבל בלילה חלקם הגדול היו יכולים לנוח.
ורק הוא ובינו - האמנים שביניהם - היו חייבים לעבוד על צביעת השמיים. יום-יום, לילה-לילה, כל פעם תמונת שמיים שונה.
למה? כי ככה האנשים שעל כדור הארץ רוצים לראות את השמיים שלהם, ככה הם מאמינים שהם אמתיים ולא רק ציור. למעשה גם הוא, לפני שנענש, כשעוד חי על כדור הארץ, גם הוא האמין שהשמיים אמתיים.
לינו נתקף געגועים לחייו הקודמים בתור מרצה לציור באוניברסיטה במשך היום ושחקן משחק תפקידים אינטרנטי בלילה. אילו חיים משוגעים היו לו. והכול השתנה בגלל שהוא הקליד אות לא נכונה. אם הוא היה יודע על ההשלכות, הוא היה בודק עוד עשרים פעם את הכתיב שלו ולא היה מפרסם את הטעות.
בטח לא אחרי שכבר פעמיים הגלו אותו מהמשחק. מאיפה הוא היה יכול לדעת שהגליה שלישית מהמשחק גוררת אחריה אוטומטית גם הגליה מהחיים? ועוד לצמיתות. הרי אף אחד לא הזהיר אותו.
איך הוא היה יכול לדעת שטעות תמימה יכולה להביא אותו לכך.
כל מה שלינו רצה, זה לכתוב ביקורת מליצית לשחקן שכתב קטע רע. לכתוב על איך שהוא בוחר בדייקנות כל מילה ועל איך שהוא ממש מפסל את קטע שלו ממילים וחורט בזיכרון של הקוראים את הדמויות שלו.
הוא לא כתב כל זאת, כי חשב שהתגובה כזו תהיה ארוכה מדי ואולי השחקן לא יבין את האירוניה.
לכן לינו תמצת הכול לשלושה מילים בלבד - "אבל אתה ממש חרט."
לחלוטין במקרה, הוא לא שם לב לכך שהאצבע זזה מאות "ט" שמאלה. האם זו הייתה אשמתו שעל יד "ט" נמצאת "א"?
משום מה, אף אחד לא רצה להאמין ללינו, שזו הייתה רק טעות בהקלדה...
***
"זה סוף הסיפור, טינו. לך לישון." קינו סגר את הספר.
"אבל אבא, הוא היה קצר מדי. אני רוצה עוד."
"מצטער, טינו, אבל אני חייב ללכת לעבוד."
"מה, עוד פעם לעבוד עם החומר? למה אתה חייב לפסל את כדור הארץ ועליו אנשים כל יום? מי צריך את זה?"
"טינו, כשתגדל, תבין."
"לא אבא, אני כבר גדול, באמת. למה?"
"אלו כללי המשחק, זה למה."
"אבא, אני ממש לא מבין כלום. מה זה המשחק הזה שאתה מנהל עם הבוס שלך? ולמה בשבילו הייתם חייבים לברוא את כדור הארץ? ובשביל מה הייתם חייבים להמציא את האנשים שכאילו חיים על כדור הארץ הזה וחושבים שהם מלכי היקום? בשביל מה אתם צריכים משחק כל כך מסובך של כל מיני 'כאילו'?"
"טינו, אמרתי לך פעם - יש שאלות שאני לא יודע תשובות עליהן."
"אז מי כן יודע?"
"אולי הבוס."
