סיפורים

נתקלתי בציטוט הזה של רוברט אינגרסול בעודי משוטט ברשת. הוא פשוט נתקע בראשי והחליט להישאר שם במשך כמה ימים, עד שהיום החלטתי לשחרר אותו אחרי שהוא ליווה אותי בנסיעה באוטובוס, בעבודה, כשהכנתי ארוחת בוקר, רגע לפני שהלכתי לישון, ואיפה לא!? אתה פשוט לא יכול שלא לתהות כמה הוא כל כך מתאים לתקופה הזו שרובנו עוברים בימים אלו ממש. קורונה, בידודים, לחץ בעבודה, לחץ בחיים האישיים, מכשולים, קונפליקטים, והרשימה עוד ארוכה.

איכשהו, מבעד ל"עדשה שלי" אני חושב שרגע שלפני שאנחנו מושיטים עזרה, מתקיים איזשהו שיח קצר וסמוי בינינו לבין עצמנו שבו אתה מחליט להתעלם ממה שמציף אותך באותו רגע. זו השניה הזו שבה אתה מצליח להתעלות על הרצונות שלך, על האגו, על היצר שמנסה למנוע ממך רגע להושיט יד, ועל הקשיים האישיים שלך. אלו שלוחצים על הברקס במרוץ של החיים ומאיטים אותנו מלהתקדם לעבר המטרות שהצבנו לעצמנו. ובאותה נשימה הם גם אלו שיוצרים בנו את החוסן להתמודד עם אתגרים מורכבים וקשים הרבה יותר בעתיד.

היום אני באמת מאמין שככל שאתה עוזר לאחר, אתה עוזר לעצמך לא מעט בתהליך. מנטלית, רגשית, מורלית, ובעיקר תפיסתית. אתה לא תתפוס באותו הרגע כמה הדבר הזה מרים אותך יחד עם אותו אחד שהרגע עזרת לו, כמו דג שכבר איננו רואה את המים שבהם הוא שוחה כבר הרבה מאד זמן. אבל הם תמיד יהיו שם. אלו שמקיפים אותך בכל רגע ורגע בחיים. הם המראה שתסנוור את האור שאתה מקרין שלא במודע אליך חזרה, בשביל שתדע שאתה נמצא בשביל, דרך, והמסלול הנכון.

ואז, רק אז...

אתה תדע, ואולי יותר מתמיד,

שעזרה לאחר היא יותר כמו שגרת יום יום. סגנון חיים.

מאשר ציטוט שהחליט לתת למחשבות שלך להתרוצץ ולהדהד בין קירות הבית.