הוא התמוטט על פח זבל.
הרוח החזקה של סוף דצמבר נכנסה אל מתחת לבגדיו הקרועים, חדרה דרך העור והגיעה אל לבו כך שהוא הרגיש אותו נע יותר ויותר לאט.
סטיב עצם את עיניו וראה בדמיונו את עצמו שוכב על הארץ, בין ערימות האשפה שנשפכה מהפח המלא יתר על המידה. שלג שבעבודת ההלבנה שלו לא מצא זמן לעצור לרגע כדי לתת לסטיב סיכוי לקום ולהתחמם, כסה אותו בשכבת לובן עדינה.
ה-“אני“ האחר של סטיב הסתכל ברחמים על עצמו השוכב שם, ואז הוא הסתובב והלך. לא הרחק משם, עד ליד הרחוב הראשי, שם הוא עצר ליד הבית שהיה מואר מבפנים ובמחוץ באלפי נורות צבעוניות. הוא היה יכול לשמוע את המוזיקה העליזה הפורצת החוצה מתוך הבית, ובתוכו הוא ראה ילדים צוחקים ומרקדים, נגשים לעץ אשוח ולוקחים מתנות שלהם שחיכו להם מתחתיו. המבוגרים ישבו על הספה, מחייכים וצוחקים, חלקם שרו וחלקם אפילו רקדו.
האף של סטיב החל לחוש ריח כמעט לא מזוהה אשר מצא סדק בין החלון לבין הקיר והשתחל החוצה. ריח של אוכל, אוכל אמתי, שהוא כבר שכח שקיים בכלל.
סטיב עמד שם והרגיש איך דמעות מרטיבות את שפתיו ונעלמות לתוך זקנו, רק כדי להפוך שם לנטיפי קרח קטנים. כמה רצה הוא להיות שם, בתוך הבית, לבלות את החג האחרון עם אנשים. האחרון, משום שהוא ידע כי החיים שלו עברו את השיא שלהם לפני הרבה מאוד זמן וכעת נמצאו בירידה מתמדת מטה אל התהום, בירידה בקצב הולך וגובר. הוא היה במרחק קצר מאוד מסוף הדרך שלו. סטיב הרגיש זאת בכבד, בלב, ואפילו רגליו העייפות ביקשו ממנו לרחם עליהן ולהגיע כבר לשלווה הנצחית המיוחלת.
בגלל זה הוא רצה להיות עם אנשים בחג הזה, כדי לזכור את ההרגשה של להיות שייך, כדי להיזכר באותם זמנים שעברו, כאשר הוא בילה את החגים עם בתו ונכדיו. רק עוד חג והוא יוכל לרדת מן הבמה בשקט ובסיפוק.
ה-"אני" האחר של סטיב חזר אל עצמו השוכב על הקרקע והחל לסטור על לחייו.
"קום, אתה, לוזר! קום ותנסה לשנות משהו!“
אבל הגוף שעל האדמה רק הביט בו בלי להראות שום הבנה. הוא ניער אותו עוד פעם. יותר ויותר חזק. לפתע, בין השפתיים הופיע חריץ דק ואדי נשימה התחילו לעלות מהפה. סטיב קם באטיות, התנער, והלך לחפש מקום לישון. מחר יבוא יום החג, אולי משהו יקרה עד אז – הוא חייך בציניות לדו-משמעות של 'משהו' – אבל היום הוא היה צריך למצוא מקום לישון.
~*~*~
בוקר היה סוער וגשום. "השלג היה טוב יותר," רטן סטיב לעצמו והלך לכיוון השוק. שם הוא יוכל למצוא משהו לאכול בקלות. למרות ש-'משהו' רטוב לא טעים כמו 'משהו' יבש. אבל אם לחשוב בצורה הגיונית, בלי לתת לטעם של 'מה יותר טוב' להשפיע, מציאת פירור של 'משהו כלשהו' - זה היה ההבדל היחידי בין חיים למוות בשבילו.
ליד השוק הוא ראה כמה מכוניות משטרה. סטיב נעצר. הוא לא אהב את המשטרה כי זה בקלות היה יכול להיגמר בבעיות בשבילו. למה? רק בגלל שהוא לא נראה הגון מספיק. בבגדים כמו שלו אף אחד לא היה יכול להראות הגון בעיניה של המשטרה.
סטיב נעצר, חזר אל מסביב לפינה, וחיכה לשמוע שרעש הסירנות ייעלם. בינתיים הוא הביט לאורך הרחוב. כל החנויות היו פתוחות והמוני אנשים נכנסו ויצאו מהן כל הזמן. הכביש היה עמוס בלתת לאוטובוסים, מוניות וכלי רכב אחרים לעבור על פני הולכי רגל מבלי לעצור או לגרום לתאונה.
בסמוך אליו עברה מונית במהירות מופרזת ורגע לאחר מכן סטיב חש שהוא רטוב לגמרי מן המים שהמכונית התיזה עליו. הנהג האט את המכונית, פתח את החלון, וצחק בקול רם. סטיב נופף באגרופו בכוון הנהג הרשע והסתובב לכיוון השני.
שם, באמצע הרחוב, בין מאות מכוניות, אופנועים, אוטובוסים ומשאיות ממהרות, הוא ראה ילדה קטנה רצה אחרי כדור כחול. סטיב חש מהופנט לחלוטין במשך זמן ארוך מאוד. וכל הזמן הזה כל הרכבים כאילו הפסיקו לזוז. הוא ראה רק את הנערה, והוא הרגיש את רגליו נעות בכוחות עצמן. הוא רץ כפי שלא עשה אף אחד. הוא היה האדם המהיר בעולם. וזה הספיק. כמעט. הוא הרגיש שמכונית זורקת אותו ואת הילדה שבידיו הרחק ימינה לכיוון חנות כלי בית.
סטיב פקח את עיניו וראה את שוטר מביט עליו בנוקשות.
"אתה! אנחנו נכה אותך עד מוות על הזוועה כזאת! חטיפת ילדה ערב חג המולד! אתה תראה מה נעשה אתך!“
"שוטר! שוטר. ראיתי את כל מה שקרה.“
"כן? ספר לי איך הוא עשה את זה?“
“אבל אתה לא מבין, שוטר. הוא הציל את הילדה. היא עמדה לחצות את הכביש בין מכוניות והוא קפץ והציל אותה.“
"האם אתה בטוח?“
"כן. ראיתי את זה.“
לאחר ששישה עדים נוספים חזרו על מה שקרה, השוטר, בחוסר רצון מופגן, החל להאמין.
אחרי שאמו של הילדה רצה אליהם, כמעט גוררת מאחוריה ילד עוד יותר קטן, הוא סיפר לה כל מה שהוא חשב על אותם ההורים המטופשים שלא יודעים לטפל בילדים שלהם, ושההורים כאלו מעמסה על המשטרה. אחרי זה הוא עזב והשאיר את האימא הצעירה המפוחדת לחבק את הבת ה-'כמעט' שלה.
זמן מה לאחר מכן, הקהל התפזר ואימא של שני הילדים הקטנים שכנע את סטיב לבוא להעביר את החג עם משפחתה.
עוד לפני שהיא סיפרה לכולם מה עשה סטיב, הם בירכו אותו בנימוס והציעו לו נעלי בית במקום נעליו הרטובות. אבל אחרי שאימא הצעירה סיפרה את כל מה שהתרחש אך זמן לא רב קודם לכן, אז בכלל פרצה מהומה של ממש סביב סטיב – כולם רצו לחבקו, כולם רצו לתת לו משהו, כולם נישקו אותו.
כאשר הילדים ניגשו אל מתחת לעץ לקחת מתנות שלהם, האימא הצעירה ביקשה מסטיב שיסלח לה כי לא היה לה זמן למצוא מתנה בשבילו.
"ההא, זה לגמרי בסדר. קיבלתי כבר את המתנה שרציתי."
~*~*~
כעבור יומיים הוא שכב במיטת בית חולים, לשם האימא של השניים הביאה אותו. במשך החג סטיב עוד היה מסוגל להתעלם מהכאב שלו ברגל, שהתחיל בעקבות התאונה. אבל מאוחר יותר זה הפך לבלתי אפשרי.
והיום הוא חש כי לבו עומד להפסיק לפעום. הוא בעצם ידע את זה. היום הוא הולך לפגוש את אשתו שמתה לפני ארבע שנים בלבד. אף על פי שארבע נשמע מספר גדול, עבור סטיב היה זה רק מספר. לו היו אלו ארבעים שנה, הוא היה מרגיש את אותה הריקנות מאז שמחלתה הכניעה אותה והשאירה אותו בלעדיה.
סטיב הרגיש איך שהוא מתחיל להתפשט מגופו ושמוחו החל לשקוט. הוא היה שלו מאוד וסוף-סוף הרגיש סיפוק מחייו, במיוחד לאחר הימים האחרונים.
הוא ראה את פניהם של אשתו, בתו, ונכדיו, כולם מחייכים וממתינים לו בסבלנות שיבוא.
השאלה האחרונה שמוחו חיפש תשובה עליה לפני שיהיה מאוחר, הייתה: "למה תמיד חשבתי שמשאלות לא מתגשמות? הנה קיבלתי במתנה כול מה שרציתי. איך החיים שלי היו משתנים לו רק–"
ואז, זה לא היה חשוב עוד.
