חנה הרגישה כל כך חלשה שהייתה חייבת להיאחז בקיר של בניין כדי לא ליפול על האדמה. אבל אז היא הרגישה סחרחורת שהתחזקה במהירות עד שהיא הרגישה כי הקיר מחליק מתחת לכף ידה. חנה גלשה באיטיות מטה.
היא התעלפה רק לרגע, אבל כאשר פקחה את עיניה, היא לא הצליחה להבין היכן היא נמצאת. בכל מקום היה שלג. קרניי השמש האחרונים – שצבעם השתנה מצהוב עד לכתום ופה ושם גם הופיעו ניצוצות אדומות – ביצעו מופע אור מרהיב על הרחוב המכוסה בשלג, עלו מדי פעם על עצים ורקדו עליהם בכתמים צבעוניים של צל ואור. היא ראתה המוני אנשים שעברו על ידה, רובם מחייכים ונראים מאושרים. האם היא הייתה כבר כאן? האם היא חזרה כאילו כלום לא קרה? האם היא שוב בסן מוריץ?
היא הביטה מסביבה, אך עיניה לא ראו את מה שבאמת היה, אלא משהו שונה, משהו שמזמן עבר – עיניה ראו תמונות משהותה במועדון סקי לפני קצת מעבר לשנה.
חנה ראתה את הנרי, הוא התכופף לעברה ושאל משהו. היא התרכזה בדבריו – "האם כואב לך משהו, גברתי?" חנה הרגישה כי רגלה הימנית כואבת, היא הזיזה אותה ונהר רותח של כאב נשפך אל מערכת העצבים שלה. היא הפסיקה לזוז, המתינה שהכאב יחלוף ובינתיים הרהרה על המילים של הבחור, במיוחד על "גברתי". משום מה מילה זו הצחיקה אותה והיא זזה שוב. היא הרגישה איך שדמעות גדולות של כאב יורדות מן העיניים דרך הלחיים ונכנסות לתוך פיה הפעור. אבל אותו הכאב שהכריח אותה לבכות, ביטל גם יכולתה להפסיק את צחוקה העצבני. היא לא הייתה מסוגלת לעשות שום דבר עם זה והמשיכה לצחוק כל הזמן עד שהנרי החל להאמין שהיא צוחקת עליו.
כאשר הוא הזדקף ללכת, היא כבשה את צחוקה ומיהרה להגיד: "כן אני נפגעתי. אנא עזור לי." הנרי הביט בה שוב, בחן את רגלה והרים את חנה ללא מאמץ הנראה לעין.
'וואו. הוא לקח אותי על ידיו כאילו הייתי נסיכה. כעת חסר רק איזה סוס לבן שיבוא לקראתנו ואני אאמין שהוא נסיך-חלומותיי. כמה שהוא חזק! הרים אותי למעלה כמו נוצה. טוב, אולי לא ממש כמו נוצה עם כל המשקל שלי, במיוחד אחרי שאכלתי ארוחת בוקר לא מזמן. ולמה הייתי חייבת לסיים את הלחמנייה היא? אבל בכל זאת, הוא ממש נחמד, אילו ידיים יפות, והשיער והעיניים...' היא חשבה וחייכה. היא התחילה להרגיש חמימות מתפשטת בגופה וחשדה שזה לא בגלל שנהיה לה יותר חם, אלא בגלל הגבר הזה, שהחזיק אותה על ידיו.
כל הדרך אל הרופא של מועדון הסקי היא התבוננה בפניו, אך הוא הסתכל רק ישר קדימה, כאילו לא היה מודע שהוא נושא מישהי בידיו. היא חשה בהתחלה שזה קצת מציק לה, אבל עם חלוף הדקות, היא התחילה ממש להתרגז מכך שהוא לא שם אליה לב. ההרגשה הזו הקפיאה את חמימות הפנימית שעוד הייתה לה ואף שילחה סיכות קרח קטנות שננעצו בליבה. במקביל, היא חשה את מוחה רותח מזעם – היא לא פגשה אף בן-אדם, שנשאר אדיש כאשר ראה אותה. אבל האיש הזה – הגבר המטופש, הזכר הלא מבוית, שחושב כל כך את עצמו – הוא בכלל לא שם לב אליה. 'איך הוא מעז? מי זה המטומטם גס-רוח הזה? אני שונאת אותו.'
"מה אמרת?"
'אופס! מה, זה היה בקול רם? בכל מקרה, מגיע לו. אני חושבת...' חנה לא ידעה האם להסמיק או להיות מרוצה שהוא שמע מה היא חושבת עליו. "מה שמעת?"
"זה שאת שונאת אותו. את מי את שונאת?"
"הממם, ובכן... תגיד לי בבקשה, למה לא הבטת עלי בכלל בכל הזמן הזה שאנחנו הולכים?"
"אנחנו הולכים? ואני בתומי חשבתי שרק אני הולך, ושאת בעצם נמצאת אצלי בידיי. ובקשר ל-למה אני לא מסתכל עליך, אז זה רק כי אם אני אביט בך, אני ארצה לעשות זאת כל הזמן ואז לא אוכל ללכת."
"האם אתה מתכוון ש... אתה יודע... נו מה, אני חייבת לפרט את הכול?" חיוכו הרחב של הבחור אומנם חימם את ליבה, אבל גם בלבל את מחשבותיה. לקח לה עוד כמה שניות להמשיך, "טוב, נו... אני מתכוונת, האם ממה שכרגע אמרת אפשר להבין שאולי, במקרה אני מוצאת חן בעינייך?"
"כן."
*****
סטיב היה כל כך קטנטן – הוא שקל בקושי שתיים וחצי קילוגרם. חנה שכבה על צידה במיטה והסתכלה על בנה. הוא בכה וביקש שהיא תאכיל אותו, אך לה לא היה כוח לקחת אותו לחיקה. משהו קרה לה במהלך הלידה. משהו רע. כזה רע שמיד לאחר שהביאו אותה לחדרה, הרופאים והאחיות פתאום התחילו לדבר איתה לאט יותר ובשקט, מסתכלים בכל כיוון חוץ משלה.
חנה בכתה במשך חצי יום לאחר שהסבירו לה מה קרה לה וכמה זמן נשאר לה. אבל אז היא החליטה לעצור את הרחמים העצמיים ואחרי מחשבה ארוכה, היא מצאה תשובה.
היא הסתכלה שוב על סטיב, הניחה את ידה על מצחו ואמרה, "פצפון שלי, אל תדאג, הכול יהיה בסדר." אנחה מעורבבת בבכי התפרצה החוצה, וחנה נתנה לדמעות לזלוג על לחייה. "אימא כבר חשבה על הכול. אתה תקבל בית טוב. אני מבטיחה." אחרי אנחה שלישית, היא מחתה את דמעות מעיניה וקראה לאחות להעביר את התינוק למיטה שלו. לאחר מכן היא ביקשה שימלאו אותה עם התרופות. אותן התרופות שאפשרו לה להיות יחסית חזקה ולהתגבר על הכאבים ביומיים האחרונים.
חנה ידעה שהיא חייבת לעשות משהו בשביל סטיב. היא לא יכלה להשאיר את זה בידי מישהו אחר. הנרי היה יכול להסכים לשכנע את חברתו החדשה לקחת את סטיב אליהם. אבל אפילו המחשבה על לדבר איתו, גרמה לה לרעוד מרוב כעס. היא לא הייתה יכולה להביא את עצמה לבקש ממנו משהו אחרי שהם נפרדו בקיץ שעבר, כאשר היא מצאה אותו בוגד. חוץ מזה, היא לא הייתה בטוחה שהוא יאהב את סטיב, כי היא הפסיקה להאמין שהוא מסוגל באמת לאהוב מישהו חוץ מעצמו.
לא, היא חייבת לעשות את זה בעצמה – למצוא בית חם אחר עבור בנה, עבור סטיב שלה. היא אפילו ידעה איפה היא תמצא בית כזה.
הבחורה ההיא, שאותה פגשה בתור לגינקולוג חודשיים לפני כן. היא סיפרה לחנה, כי בדיוק נודע לה ולבעלה שאף פעם לא יוכלו להוליד ילדים בגלל פגם גנטי של בעלה, וכעת הם החלו להרהר על אימוץ. חנה רק צריכה למצוא את הכתובת שלהם ובטוח שהיא נמצאת בתיקים של הרופא-נשים שלה. היא ידעה איך להשיג את הכתובת, היא הייתה בטוחה בקשר לזה.
חנה הרגישה סמים מתחילים להשפיע. היא התרוממה והוציאה את בגדיה מן הארון. ואז בשקט הוציאה את סטיב ממיטתו, הכניסה אותו לתוך שמיכה נוספת, נישקה ויצאה.
***
אחרי כמה זמן היא עמדה לפני הבית הנכון. הבחורה, שהיא פגשה במרפאה, גרה בקומה הראשונה וחנה הייתה יכולה לראות את האור שבקע דרך התריסים החצי מוגפים. היא ניגשה אל הדלת של הדירה והקשיבה.
מוזיקה וצלילים של דיבור, צחוק, שירה. "איזו משפחה עליזה. סטיב, זו תהיה המשפחה שלך מעכשיו. אני בטוחה שהם יאהבו אותך."
היא נשקה לו, הרימה את ידה כדי לדפוק על הדלת. אבל לא הייתה מסוגלת לסיים את התנועה. היא ניסתה שוב, אך עוד פעם ידה לא נגעה בדלת. היא הרגישה שהיא לא מסוגלת לפגוש את ההורים החדשים של סטיב. היא לא הייתה יכולה לראות אותם, לא יכלה לשמוע איך שהם שואלים אותה למה היא משאירה את בנה אצלם.
לכתוב פתק לקח לה רק כמה רגעים. להכניס אותו לתוך השמיכה, לחבק ולנשק את סטיב עשרות פעמים לקח לה רק עוד רגעים בודדים ואז הגיע העת של "עכשיו או לעולם לא".
חנה הניחה בזהירות את סטיב על הרצפה, ליטפה את השמיכה העוטפת אותו וניגבה עם שרוול מעילה את דמעותיה, שפרצו בבת אחת. עוד מבט על סטיב, עוד ניגוב עיניים. היא הרגישה שאם תישאר עוד רגע, רגליה יסרבו לזוז, לכן בכוח היא הרימה את ידה, דפקה בחוזקה על הדלת ורצה החוצה.
היא לא עצרה על המדרכה, אלא חצתה רחוב ממול הבית בריצה, בלי להסתכל לצדדים, בלי לראות את המשאית הגדולה שבקושי נגעה בה בנסיעתה הלא מהירה לאורך הרחוב. הנגיעה הזאת לא השאירה שום סימן על המשאית וספק אם הנהג ראה בכלל מה שקרה, אך המכה הקלה הזו העיפה את חנה החלשה הרחק ימינה. היא נחתה על האדמה הרטובה עם חיוך על שפתיה שלא התאדה גם כאשר ליבה פסק להלום. חיוך של סיפוק מהגשמת חלומה.
***
הבחורה בדירה בקומה ראשונה פתחה את הדלת וראתה חבילה עטופה בשמיכה על הרצפה. היא לא הייתה יכולה להסביר איך, אבל היא ידעה... היא קראה לבעלה והרימה בזהירות את החבילה לחיקה. בעלה משך אותה לתוך הדירה, הסיר את השמיכה, וקרא את הפתק שחמק ממנה.
"קלריסה, אני חושב שהילד הזה בשבילנו. זו מתנה. מתנת השנה החדשה עבורנו."
***
"סנטה, אני לא מבין משהו."
"כן?"
"למה היית חייב לשלוח את המשאית הכבדה הזו דווקא ברחוב הזה? היא הרי הרגה את חנה."
"האם קראת את המכתב שלה אלי, בו היא מבקשת ממני את מתנתה האחרונה?"
"כן. היא רצתה למצוא בית עבור בנה כי היא ידעה שהיא הולכת למות בקרוב מאוד."
"אז אתה לא קראת את מה שהיה כתוב בצד האחורי של המכתב?"
"לא."
"היא ביקשה ממני לעזור לה גם בעניין אחר. היא סבלה ממחלתה כל כך חזק, עד שלסחוב את חיי הגיהינום שלה בעוד יום או יומיים הייה יותר ממה שהיא הייתה מסוגלת לסבול. היא ביקשה לתת לה מיתה מהירה וקלה. היא קראה לזה 'ומתנה קטנטנה, אך מאוד חשובה בשבילי, בבקשה, סנטה יקירי'.
היום הייתה הפעם הראשונה שנתתי שתי מתנות לבן אדם אחד – שי עצוב ביותר וגם הכי שמח באותו זמן".
קולו של סנטה רעד, הוא ניגב את הדמעות, קינח בקול רם את אפו, והמשיך לעבוד על הרשימה של המתנות. אנשים רבים נוספים המתינו למתנותיהם.
