סיפורים

היו שם מרוקאים, צרפתים, ייקים, רומנים, בולגרים... ועוד בולגרים, ופולנים ועוד פולנים, וירושלמי אחד אסלי דור רביעי. היו משפחות ברוכות ילדים, וזקנים בודדים והייתה שם גם רווקה שמשכה המון אש. לא הבנו כילדים מה הם נכנסים ויוצאים מביתה, כל הגברברים האלה, הבאים להחליף לה מנורה שנשרפה בחצות הלילה ויוצאים משם בבוקר. בטח המנורה נתקעה חזק, ולא ניתן היה לחלץ אותה, או שהחושך היה כה כבד, עד שלא מצאו את דרך היציאה.

אלא ש... סיפורי מתמקד בחצר האחורית, שם מגרש המשחקים.

חלקת אדמה פרועה, עץ תאנה, עץ.... כלשהו נוסף, ללא שם, וחצר. שם שיחקנו.

הרבה מאוד סיפורי ילדות מאותה חצר אני יכול להעלות כאן בזיכרוני. כולם תמימים, כולם מרגשים, בטוח שכולם יהיה זרים והזויים לילדים של ימינו. כי הרי החיים של ילד בשנות החמישים, של המאה הקודמת, התנהלו ללא טלפון, ללא טלוויזיה או מחשב ושאר מיני גאג'טים, ופלייסטיישנים. מי יכול להבין זאת. רגע...רגע... ובלי מקרר, בלי טרנזיסטור, ומכונית. גם בלי במבה, גלידה-"גולדה", מילקי או שוקולד "פרה" , ואת זה כן אפשר להבין??

בעצם החיים של ילד של שנות ה50, היו דומים בעצם לחייו של ילד בדואי במדבר סהרה, הקם בבוקר, מגיח מתוך האוהל, מסתכל שמאלה ואחר כך ימינה, ומחליט "היום, אפנק עצמי בהליכה 200 מ' ימינה, וזה יהיה חידוש מרענן, מפני שאתמול הלכתי לשמאל ".

לא היה לי מה לעשות בימי חופש, מלבד לריב עם אחותי, היא נשכה אותי, ואני קרעתי לה את הצורה עד שאמא אמרה בצרחה: "חכה חכה... מה אבא יעשה לך" האפשרות הנוספת המרגשת יותר היייתה "לרדת למטה". כך שה"למטה" הזה, היה ה-בילוי, הבידור והעניין היחיד שהיה לנו בימים ההם.

ו ה"למטה" הזה, היה ...סתם. התכנסות של הילדים בחצר.
ככה סתם יושבים, מסתכלים על סתם... ועושים... סתם ככה.

ואז מגיע הערב. חום יולי אוגוסט. מעיק, מחניק. בעצם אותו שעמום של הבוקר והצהרים, אלא רק עם שינוי אחד, החשכה. אנחנו מתגודדים סביב מוכר הסברס הערבי, שקבע את "בסטתו" ממש מתחת לפנס הרחוב שמול הבית, ברחוב הגפן, פינת הפרסים. סלאח, הנער הערבי, היה מציב כל ערב לעמדת המכירה שלו. כל שביקש היה לעזור למשפחתו על ידי מכירת סברס שקטף כמה שעות קודם מהשטח הפראי שמעבר לקונסוליה האמריקאית, שני בניינים ליד.

קטיף הסברס, נעשה בידיים חשופות האוחזות פיסת עיתון האמורה להגן עליהן מפני הקוצים הדוקרים. אלא ש... נייר העיתון, לא הבין את כללי המשחק והידיים נתמלאו מהר מאוד בדבר הנורא הזה שכל השומר על שלוות חייו, מוטב שירחק מהם.

סלאח, בנה מלוחות עץ שאסף, משטח בפינותיו חיבר ארבעת קוגלגרים, שזה סוג של גלגלי ברזל קטנים. מהם עשינו גם קורקינט, עוד בטרם עידן הקורקינטים החשמליים ב5000 שקל. כך יצר לעצמו עגלת מכירה עליה הציב שני דליי מים, בתוכם הסברס, ועוד דלי לקליפות המקולפות.

עבורנו, זה היה הבילוי הקבוע של רוב תקופת החופש הגדול. מחוסר עניין אחר בחיים התגודדנו סביבו, כשכל העיניים מופנות אל חיתוך הקליפה הדוקרנית של הסברס. ככה בידיים חשופות מול פני המלחמה בקוצים, (כפפות גומי לא נולדו אז) , קילף את הקליפה המפחידה הזו, כאילו ידיו עשויות פרוטזות. מרותקים היינו למלאכת חישוף הסברס, בעיקר מקווים שאולי יצא לו איזה סברס אחד מצ'וקמק, כזה שאי אפשר למסור ללקוח, ששילם כבר 5 גרוש, ואז, במקום לזרוק, הוא היה נותן לילד הקרוב ביותר לבסטה. ככה זה. כבר אז היה כדאי להיות קרוב לצלחת.

את סאלח, מוכר הסברס ערבי, אני זוכר באופן מיוחד, על היותו ילד כה שקט, חביב, נעים סבר, "מחונך". בפרט הפליאה אותי שליטתו בעברית על בוריה, אולי אף יותר טובה משלנו, היהודים, כל כך השתדל לבלוט במשהו. היה מתמוגג עם חיוך רחב כל עת שתיקן לנו שגיאות בעברית. לימים, או יותר נכון, לשנים, כשנזדמנתי פעם לאולמות ביהמ"ש המחוזי בחיפה. לאיזה עניין ... אולי רצח, לא זוכר בדיוק, ראיתי אותו, חולף ביעף. אצה לו הדרך להיכנס לאחד האולמות כשהוא חנוט בחליפה, אוחז תיק ג'ימס-בונד ביד. הבנתי, שמוכר הסברס הערבי היה לעו"ד.

הסיפורים בשכונה היו רבים. בחרתי לספר לכם את סיפורה של אונקיית זהב. מכיפת הזהב.

ילדים בני 10היינו.

בכל בוקר. היינו מחפשים להעסיק עצמינו ביום החדש העומד בשער. לך תדע מי ימציא מה. ולאיזו הרפתקה נתגלגל עד סוף היום.

מרחק כמה מאות מטרים מאתנו, ניצב בגאווה עצומה, מקדש הבהאים. עם כיפתו המוכרת, שכולה, כך אומרים. זהב טהור. יכולנו לראותו תמיד. כמעט מכל חלון בבית. הגנים שסביבו תמיד הקסימו אותי. במיוחד בהיתי בהתפעלות בקו הישר כסרגל של שדרות הברושים, העומדים זקופים וישרים בגובה אחיד, בגזרה אחידה. כאילו עץ אחד משובט גנטית. כמו חיילי המשמר הבריטי בפתח ארמון בקינגהאם. כל הפרחים פורחים כולם באבחה אחת, באילו בהינף שרביטו של המאסטרו זובין מהטה. הופ... נפתחים ומחייכים.

יום אחד, אחד היותר בוגר ממני, מציע ללכת עד לגנים של "כיפת הזהב", אולי שם נמצא איזו הרפתקה להעביר בה את היום .
כשאני מעלה אותו כעת לעצמי באוב, נזכר בו, אני כל כך סקרן לדעת, מה עלה בגורלו. מה נהיה ממנו. אולי סוחר סמים ?, ואולי דווקא ... עו"ד ???

יאלללה נלך" השבנו. מה עוד יש לעשות?

ההליכה התקדמה בינות לחצרות הבתים. קופצים מעל גדרות, פותחים שערי גינות. לבסוף הגענו.

ניצבנו מול גדר הברזל המעוצבת, יד אומן, שהקיפה את כל הגנים המטופחים של "כיפת הזהב". עמודי ברזל, כמו הברושים. מדויקים, יפים וזקופים לאלפים, צמודי עמוד, קרובים כמרחק כמה אצבעות האחד מהשני.

חתול, לא יצליח לחדור בעדם.

קצות העמודים מחודדים, גובהם 2. מ' ויותר, מדמים כידון של חייל רומאי הנלחם במכבים. מה שמשך את תשומת הלב, היו פיסות ברזל המרותכות לעמודים. אלה הוטבעו כנראה תחת מכבש כבד, הוצבו כך שנראו כאילו עלים של עץ היו. גם משוננים היו בקו הקונטור שלהם, ובעיקר בלט עיבוד פני ה"עלה" שנראה כמו... עלה.

"העלים" הללו נצבעו תנור בגוון זהב. ואכן, מכאן, שנראו כ... עלי זהב. אבל ממש זהב.
כוונת מעצב הגדר, היתה ליצור סגירה הדוקה יותר בין עמוד ברזל לשני, כך שגם המרווח הקטן שנותר, ייסגר על ידי "עלי הזהב" הללו.

ואילו אנחנו?

אנחנו התבוננו ב"עלי הזהב" מוקסמים. מקרוב זה נראה כה משכנע.
השקט ששרר שעה שהבטנו בהם הסגיר את המחשבות. כולנו, כילד אחד,
האמנו שאלה באמת פיסות זהב. וכי למה שלא נחשוב כך. הרי הגן הוא "כיפת הזהב" וזהו גם מקדש בהאי. הבהאים, עדת מאמינים דתיים הדוקים מכל העולם. משלמים מיסים גבוהים לקיים את המקדש הזה. אז... למה שלא נאמין שהעלים הזהובים הללו, במקדש כיפת הזהב, לא יהיו מזהב?

מבלי אומר ודברים, החלטנו, כאילו כאותו מטה המונף של זובין מהטה. לנסות ולקטוף "עלה זהב" אחד. מה שבעצם זה אומר – לגנוב זהב.

הפעלנו את כל הכוח שילדים בני 10 יכולים היו להוציא מעצמם.
כופפנו ימינה ואח"כ שמאלה.

אפס... העלה היה מחובר לעמוד כיציקת זהב אחת. עשו עבודה טובה הבהאים האלה.
כשתש כוחנו, שבנו לחצרנו שברחוב הגפן 11. עייפים, עצובים ומאוכזבים.

איש לא דיבר על כך. נצרנו סודנו עד הבוקר שלמחרת, כאילו, חבורת "חסמבה – חברות סוד מוחלט בהחלט" אנחנו.

דבר ראשון בבוקר של מחרת התאספנו בדממה. הכבדות שלטה האוויר. כל אחד הבין את גודל המשימה. הבטנו סביב שאיש לא יראה, שילד לא ידע. יצאנו עם אור ראשון להמשך העבודה - גניבת הזהב הגדולה.

הפעם ההליכה בינות לגינות ולחצרות הבתים הסמוכים עד ל"כיפת הזהב" הייתה חרישית. נעצנו עיניים סביב פן נזוהה.

המשכנו לכופף את עלי הזהב כל שעות הבוקר.
מעת לעת, נחנו מעט.

לבסוף, בוקי- זהו הילד הפרוע, הבוגר בקצת אך הפחות אחראי קרא בקול :
"הצלחתי"

הבטתי בו בקנאה רבה. בידו החזיק מטיל זהב, עלה מוזהב בוהק. בגודל של 12-14 ס"מ. בטח ... איזה 100 קראט .

הוא הכניס במהירות את ה"עלה" לכיסו ונס משם, כל עוד כוחו עמד לו, שמא ייגזל ממנו אוצרו. אנחנו אחריו.
אחד אחד. התאספנו בחדר המדרגות. חזרנו ובקשנו לחזות במו עינינו בזהב הזהב הזה. בוקי סירב. חזרנו וביקשנו. ממש התחננו, לבסוף התרצה. הוציא בזהירות ובחשאי את העלה מכיסו.
הבטנו בעלה המוזהב בעיניים נוצצות.

כל אחד חשב וודאי לעצמו, מה גדול המזל והאושר של בוקי.

מחר וודאי יוכל לקנות לעצמו עגלה, עם גלגלים של גומי. ולמכור בעצמו סברס. כמו סלאח.

עברו עוד ימים.

בוקי לא ירד יותר לחדר המדרגות. שנים רבות, הייתי בטוח, שבוקי וודאי עזב את חיפה. הפליג באוניה לאמריקה.

יותר לא דיברנו על הזהב שבוקי גנב מהגדר של כיפת הזהב. בטח, חשבתי לעצמי, מינף את הזהב, ועשה חיל באמריקה. ואני עשרות שנים אחרי. עדיין זוכר את הקנאה העזה. את האכזבה המרה. בעיקר את הסקרנות.
נו.... מה נהיה אתו. בטח החליף את שמו ל...מרק צוקרברג.

לו רק גם אני הייתי מצליח לקטוף עלה זהב.

תגובות