סיפור (עדיין אין לו שם)- פרק ראשון.

תפסתי בידה, כך באמצע המסדרון, בלי לדאוג מי יראה או מה יחשבו, רציתי לדבר איתה, לגעת בה לפחות.

עינייה החומות עקבו אחריי בבהלה, הבינה כנראה שאני לא הולכת להרפות ועכשיו הייתה כחיה ניצודה, זזה באי שקט, סורקת את השטח בתקווה למצוא איזו דרך להמלט. זה באמת קורה לנו? לא האמנתי שהעיניים האלה שעד לפני שבוע היו מלאות רוך ואהבה כל פעם שמבטן נח עליי פתאום הפכו כל כך קרות. היא פחדה שאומר משהו, שהסוד יתגלה, שמישהו שעובר במסדרון הזה יבין באיזה אורח פלא שמשהו מעבר להתרחשויות היומיומיות של בית הספר קורה פה, ומה איתי? עליי היא לא חושבת יותר?

-"אנחנו חייבות לדבר."

-"זה לא הזמן ולא המקום, בבקשה אני.."

-את לא יכולה להמשיך להתעלם ממני ככה, מה קרה?

-"שום דבר לא קרה, חשבתי שהבהרתי את עצמי בפעם הקודמת.."

הרגשתי את הכעס מתחיל לבעבע בי והיא נרתעה, כרגיל קראה הכל במבט שלי.

-"לא הבהרת כלום! בבקשה, בואי ניפגש, אני לא יכולה להמשיך ככה!"- המשכתי בלחש מתחנן, מוכנה לגרור אותה בידה הלבנה והרכה הזאת עד לבית שלי בכוח אם יהיה בזה צורך.

-"תפסיקי מיכל, את סתם מקשה את זה על שתינו. אני לא חושבת שכדאי שנדבר בזמן הקרוב, שתינו צריכות זמן כדי להירגע, לחשוב קצת.."

-"לחשוב על מה? אני לא מבינה, רק לפני שבוע.." צעקתי,מאלצת  אותה להתקרב אליי ולהניח את ידה על שפתיי. ושוב המבט המפוחד, הטון המתנצל והמתחנן.. בכלל לא אכפת לה ממני, רק רוצה לקנות את שתיקתי חשבתי, וחולשה הציפה אותי פתאום. ידה נשמטה מידי, היא קפאה לשניה, אולי רצתה לחבק אבל במקום זה הסתובבה והמשיכה ללכת כאילו דבר לא קרה. לבנה כסיד אני נצמדתי אל הקיר והחלקתי לאט לאט אל הרצפה, יונקת ממנה את הקור בשתי ידיי בתקווה שיפזר את הערפל שכיסה את מוחי והפריע לי לחשוב. מבטים ננעצו בי מכל עבר, איזה בחור מהכיתה המקבילה אפילו עצר ושאל אם הכל בסדר, אבל כשלא עניתי המשיך בדרכו. כל אחד שעבר הסתכל, אפילו נאסף קהל קטן איפה שהמסדרון התעקל והוביל אל חדר המורים. מבטים משועשעים מוסווים כאכפתיות, וחלקם אפילו להסוות לא טרחו.

רציתי להגיד שילכו, שיעזבו אותי בשקט אבל המשכתי לשתוק.

אספתי את עצמי באיטיות והלכתי הביתה.