יוצאת אל הפארק

ראוי לו לסרט שיגמר בטוב

שאם לא כך

הלא לרע לא יהיה סוף

סוף אחר

זו המציאות

בה ברגיל

שום דבר לא מסתדר

סוף טוב

ראוי לתקוה

אולי תאמר אשליה

הבטחה זו

היא כולה בלוף

כָּל בֹּקֶר שׂוֹרֶכֶת נְעָלֶיהָ

וְרָצָה בַּשְּׁבִילִים

וְהַיָּמִים שֶׁרָצִים אַחֲרֶיהָ

זִכְרוֹנוֹת בְּלִבָּהּ 

הֵם מַשְׁאִירִים

עַל אַהֲבָה 

וְעַל אָהוּב 

שֶׁפַּעַם אַהֲבָה.

בִּשְׁבִילֵי הַפַּארְק

הִיא מַמְשִׁיכָה לָרוּץ

וְלֹא מְחַפֶּשֶׂת אָז תֵּרוּץ

רַק הַתַּחְבֹּשֶׁת הָאֵלַסְטִית

שֶׁחָבְשָׁה אָז עַל רַגְלֶיהָ

מְסַפְּרִים  בְּעֶצֶב 

אֶת סִפּוּר חַיֶּיהָ.

שיר מקסים כתבת אודי היקר. במצלמת מילותיך צילמת אותה רצה בשבילי הפארק,  והעצב ניכר  אז בעיניה כשבליבה  זיכרונות של אהבה.

יום טוב ומבורך

שמוליק

כי עכשיו זה הזמן שלה ללכת. לשים קץ לכל אשר לא נראה לה נכון. היא החלטית, היא הולכת לדרך חדשה ולא חוששת מן הלא-נודע. עכשיו זה הזמן. 

הנה הוכחה כמה גדי רוטשטיין צדק-עוד שיר נפלא מבית היוצר שלך. כל כך נוגע ומרגש 

מדהים 

יש כאן כמה ביטויים מופלאים 

איך אני טובעת בשיריך

סיפור עצוב של הזדקנות,

היא משתדלת, היא שומרת על מה שיש

משתדלת לשמור פסון

אבל כשהיא צועדת בפארק ומרימה מבט

השמיים לא מחייכים אליה

והתחבושת האלסטית

לוחצת על אברים שפעם נעו בחופשיות 

ותבנועות מתחנחנות...

עצובה היא הזקנה.

זה בריא, מכסה את כל החוסרים... כתבת מדהים. נכון אמיתי ועם זאת חושני , על חוסר בתענוגות הגוף. 

.

הרגשוֹת השתנו. הַשִּׁגְרָה לא השתנתה - לכאורה. 

עצוב. נוגה. עדין. כואב.

וטוב. ממש: טוב.

תודה רבה-רבה, אודי יקר. 

רבקה

---

בראד...יקר

היא טורקת את הדלת  ומותירה מאחור את העבר

והולכת לה אולי לחפש את העתיד...

איזה שיר........

יום קסום לך בראד,,,,,,

ממני סיס....