למחורת לא הלכתי לבית ספר. היה יום גשום, ישבתי בבית הקפה הקטן שהיה ממש מול הבניין הראשי שלנו, לוגמת שוקו ועוקבת בעיניים עייפות אחר שער הכניסה. פיסת נייר על השולחן הייתה מכוסה כולה בכתב מחודד ומבולגן- אסטרטגיה חדשה, אולי תרגיש פחות מאויימת מפיסת הנייר הזו מאשר ממני. השעה הייתה כמעט שתיים, ראיתי אותה יוצאת מהשער, לגימות חטופות אחרונות וכבר הייתי בדרכי.
עקבתי אחריה מצידו השני של הכביש, הגשם התחיל לרדת אבל זה לא הפריע לי, ראיתי את המטרייה הסגולה בבירור ולא התכוונתי לתת לה להתחמק. לא יכולתי להרפות ממנה, מאין טירוף אחז בי וסירב לתת מנוחה. פתאום החליטה לעצור באיזו תחנת אוטובוס, התיישבה על מושב הפלסטיק והדליקה סיגריה. חייכתי לעצמי- האחרונה לפני שחוזרת הביתה, ממש כמו תמיד. ניסיתי למצוא מחסה אך בסוף התייאשתי ונעמדתי מתחת לעץ אלון ענקי שצמח ליד הבניין שמול התחנה. הייתי כבר כולי ספוגה במים אבל לא הרגשתי את הקור והרטיבות אלא את הקרבה שלה. יכולתי להריח אותה, כמעט לגעת בה- כל כך קרובה אך כל כך רחוקה..
לבסוף קמה, ראיתי אותה מוציאה חבילת מסטיקים ולוקחת כמה והנה חזרנו למסלולינו. כשהגענו אל בניין הדירות שלה הגשם החל להחלש, היא נכנסה ללובי ואני אחרייה באיחור של כמה שניות, רק כדי לא להתקל בה בטעות. טמנתי את ידי בכיס והוצאתי את המכתב, או ליתר הדיוק פיסת נייר רטובה עם כתמי דיו בלתי ניתנים לפיענוח שהיו מפוזרים עליה. לשניה קפאתי במקומי, מביטה בגוש לבן ורטוב שבידיי בעיניים לא מבינות. מה אני אעשה עכשיו? עמדתי כך אולי חמש דקות כשלפתע שמעתי את קול המעלית המגיעה. הייתי כל כך שקועה בגורל המכתב המסכן שלי שלא ראיתי אותה יוצאת מהמעלית. לבסוף הרמתי את עיניי וראיתי אותה מביטה בי בהיסוס, מנסה לחשוב על דרך פעולה.
-"מיכל, מה את עושה פה?"- היא אמרה באדישות. לא, בעצם, בעייפות.
-"כבר נמאס לך ממני, הא? אם מישהו היה אומר לי לפני שבוע שזה יגיע לזה, שימאס לך ממני מתישהו, בטח לא הייתי מאמינה לו."
-"מיכלי.."- היא לחשה, עינייה התחממו קצת, קולה מלא רחמים ורוך.
-"רציתי לראות אותך, לדבר.. אני לא רוצה להטריד אותך, אבל.. את חייבת לי הסבר, לפחות את זה את חייבת לי.."- מלמלתי, בוחנת את רצפת הלובי כילדה קטנה ואשמה שנתפסה באמצע מעשה קונדס.
-"כבר דיברנו על זה, כבר אמרתי לך. הגיע הזמן שנפסיק עם.. עם זה. זה לא טוב.."
-"מי החליט שזה לא טוב? את הרי עדיין מרגישה משהו כלפיי, אני בטוחה בזה, מה שהיה בינינו לא נעלם לו סתם כך פתאום. תסתכלי עליי, נעמה, תסתכלי לי בעיניים!"- דיברתי בנחישות, אוספת את פניה בידיי ומביטה אל תוך העיניים המתחמקות שהכרתי הכי טוב בעולם. שקרנית קטנה, אני קוראת אותה כמו ספר פתוח.למה היא עושה את זה?
-"מה שהיה בינינו לא יכול לעבוד, זה לא טוב מיכל, אלוהים, איך את לא מבינה? אם ההורים שלי יגלו אי פעם, אני.. את לא מבינה, אני מעדיפה להתאבד!"
-"אבל מי כבר יגלה, יפה שלי? מי? בבקשה, בואי נפסיק את הטירוף הזה, תחזרי אליי.."- חייכתי אליה, מנסה להרגיע אותה בלא כל הצלחה.
-"לא, את לא מבינה מיכל"- היא התרחקה והתחילה לדבר במהירות, אחוזת טירוף פתאומי- " זה לא יכול להימשך, אני לא יכולה.. אנשים כבר חושדים, יש לי חבר עכשיו,די! זה נגמר! הדברים שעשינו הם מטורפים, אני כבר לא אוהבת אותך יותר, זה נגמר! נגמר!!!"
היא הייתה לגמרי הסטרית, מתרחקת ממני עוד ועוד, ממלמלת שוב ושוב שזה נגמר. באמצע כל זה נשמע זמזום מוזר. הבטתי אל עבר דלת הכניסה שהייתה עשוייה מאין זכוכית עבה כזאת שלא ניתן היה לראות דרכה אלא דמות מעורפלת. ראיתי מישהו גבוה עומד ליד הדלת, לוחץ כנראה על כפתור האנטרקום. עינייה של נעמה נדלקו, היא כאילו התעוררה מחלום ועכשיו, כבר לגמרי צלולה היא פשוט הביטה בי, מבוהלת, מנסה לחשוב מה לעשות איתי.
-"את חייבת ללכת, אסור שדן יראה אותך כאן."
-"נעמה, בבקשה תפסיקי עם השטויות האלה"- התחלתי, מתקרבת אליה עוד ועוד, מאלצת אותה לתוך הפינה המרוחקת ביותר של הלובי-" את הרי יודעת שאת עדיין אוהבת אותי. תעזב את האידיוט הזה, בבקשה יפה שלי."עינייה שוב נראו מרוחקות, היא קפאה כמו פסל, לבנה ורועדת, לא מסוגלת לזוז או לומר משהו. הרגשתי מאין סיפוק חולני כשראיתי אותה כך, למה היא מענה אותי? זה לא מגיע לי!
תפסתי את שתי ידיה והידקתי אותן אל הקיר, אחת בכל צד, ורכנתי אל עבר הצוור הארוך והמזמין.עדין זכרתי את הריח שלה, הרגשתי איך כל תא בגוף שלי מתעורר לריח המוכר הזה. הצמדתי את שפתיי בעדינות אל הוריד הקטן שפתאום הבחנתי בו ולא זזתי, מהופנטת. יכולתי להרגיש את פעימות ליבה, אפשר היה לחשוב שהיא רצה ריצת מרתון.
-"הוא בחיים לא יוכל להחליף אותי, את יודעת את זה. הוא לא יגרום לך להרגיש כל כך טוב.."- המשכתי, שפתיי מחליקות מטה אל מחשוף חולצתה.היא נאנחה בשקט אך לא עצרה בעדי. הרגשתי את הביטחון חוזר אליי, חייכתי. לבסוף דלת הלובי נפתחה על ידי אחד משכניה של נעמה שחזר מקניות, ויחד איתו נכנס דן, החבר החדש שלה. נעמה נרתעה ממני כמו מאש ואני לא זזתי, רק המשכתי לחייך לעצמי, בשקט.
היא עדיין שלי, עוד יש תקווה!!!
