פוסטים

שלוש תגובות בנושא אחד

 

23 באוקטובר 2006

 

שלוש תגובות בנושא אחד

  
במצב המעוות, בו אי-אפשר להאמין לתקשורת, למשטרה, לפרקליטות, ליועץ המשפטי לממשלה ולבתי-המשפט - ובאותה המידה גם לא לספינים של בעלי-העניין ושליחיהם - נאלץ כל אחד להפעיל תבונתו ושיקול דעתו, ולחרוץ משפט בעצמו. במציאות הקיימת, עדיפה חריצת-משפט בתום-לב על-ידי הציבור, עם כל סכנת העוול הכרוכה בכך, מפסיקתם המלומדת של שופטי בית-המשפט העליון הנגועה בשיקולים זרים

דוגמה ליכולת הציבור לשפוט טוב יותר ממכונת "עשיית הצדק" היא החור השלישי, מלפנים, בבגדי יצחק רבין, שמשמעותו - כי כל עוד לא הוכח אחרת, יגאל עמיר אינו רוצח ראש הממשלה.

כדי להחזיר אמון הציבור במוסדות השלטון ועשיית הצדק, דרושה מהפכה תחיקתית.

 

הדברים בהמשך הם תגובתי למאמרו של עו"ד משה מכנס "הלינץ' והצביעות" מה-21.10.06, ושתי תגובות נוספות שכתבתי בשרשרת התגובות שהתעוררה.

מאחר שלדעתי יש בדברים משמעות רחבה יותר מהנוגעת למאמר זה בלבד, ראיתי לנכון לפרסמם כמאמר עצמאי, כדי שיגיעו לציבור קוראים רחב יותר ויזכו בתשומת לבו והתייחסותו.

 

תגובה ראשונה, למאמר עצמו:

כשהמערכות קרסו, כל אחד הוא שופט

המאמר כתוב היטב, מציג בצורה משכנעת הבעייתיות של חריצת משפט על בסיס הדלפות וספינים של אינטרסנטים. במחשבה ראשונה, נטיתי להגיב בהבעת הערכה והזדהות עם מחאת עו"ד מכנס נגד הלינץ' שנעשה לקצב. במחשבה נוספת - למרות שהוא צודק עקרונית, אני מסתייג מעמדתו.

במדינה שבה היועץ המשפטי לממשלה קבע כי השכר שקיבל גלעד שרון מדודי אפל תמורת שיטוט באינטרנט בשעות הפנאי (עיקר עיסוקו היה ניהול "חוות השקמים"), ללא כל מטרה מוגדרת (כפי שסיפר גלעד עצמו), בגובה 20,000 דולר לחודש, היה סביר;

במדינה שבה הבג"צ, בהרכב שבעה שופטים וביניהם נשיא בית המשפט העליון, קבע בעתירה נגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין את אריאל וגלעד שרון באישום קבלת שוחד: "ניתן אומנם לפקפק אם גם בבחינת עניינו של חשוד מן השורה רואה היה היועץ המשפטי לייחס משקל דומה להסברים שנתן החשוד במסגרת אמירותיו בחקירה, אף שהסבריו אינם מתיישבים עם עובדות שיש לגביהן ראיות ישירות" - אך למרות זאת החליט לדחותה, משום שלהעמדתו לדין של שרון "עלולה להיות השפעה דרמטית על המדיניות הנוהגת" (במילים אלה, ללא בושה) - במדינה כזאת, אי אפשר לסמוך על אף גוף מהמופקדים על גילוי האמת ועשיית הצדק.

דוגמאות נוספות לעוולות המערכת הביא עו"ד מכנס במאמרו.

במצב המעוות, בו אי-אפשר להאמין לתקשורת, למשטרה, לפרקליטות, ליועץ המשפטי לממשלה ולבתי-המשפט - ובאותה המידה גם לא לספינים של בעלי-העניין ושליחיהם - נאלץ כל אחד להפעיל תבונתו ושיקול דעתו, ולחרוץ משפט בעצמו.

זאת דרך גרועה, אך במציאות העגומה שלנו, אין טובה ממנה.

על בסיס המידע החלקי, המעוות והמסולף שמגיע אלי, וגם מתוך התבוננות על התנהלות המעורבים, אני משוכנע שיש ממש בעבירות המיוחסות לקצב. כל עוד לא אתקל במידע שיסתור הערכה זאת, שכנוע סובייקטיבי זה עדיף בעיניי על פסיקת כל הערכאות השיפוטיות.

יסלח לי כבוד הנשיא אם פסק-דיני שגוי. גם האפשרות הזאת קיימת.

 

תגובה שנייה, לדבריי עו"ד מכנס - "תשובה לשלמה אידן":

מי ישפוט את השופטים?

מדבריך ניתן להתרשם שמדובר באירוע רגעי ונקודתי שהוא נחלת העבר, בו "אישים ורשויות נהגו שלא-כדין או שלא-כראוי, ובהם גם ביהמ"ש העליון".

לא זה המצב. קיים כשל מתמשך בכל מערכות השלטון; האישים והמוסדות שהופקדו לשרת הציבור תוך הקפדה על מינהל תקין, אמת, ערכי הדמוקרטיה ועשיית צדק - מתוך תחושת "מורמות מעם" עושים כעולה על רוחם, כדי לקדם האינטרסים או האג'נדה שלהם.

סוס שקם על רוכבו.

אין לי מחלוקת אתך שהמידע שברשותי חלקי ומעוות, וכלי-השיפוט שבידי מוגבלים וגרועים. ציינתי זאת מפורשות בדבריי. בשונה מג'ון סמית, אני ושאר הציבור לא נביא את משה קצב לעץ התלייה, ואף לא נשליך אותו לכלא. ירשיעו (או יזכו) אותו שופטים מקצועיים, משיקולים ענייניים או ענייניים פחות.

מבלי לפסול ההצעה הטכנית והמוגבלת לשינוי התחיקה בעניין הנשיא שאתה מעלה, כדי להחזיר אמון הציבור במוסדות השלטון ועשיית הצדק דרושה מהפכה, שבצד התחיקתי שלה תכלול שינויים מהותיים הרבה יותר - כגון:

·   חוק שיחייב נאמנות חברי-כנסת למצע לפיו נבחרו, ויעניש אותם קשות על בגידה במצע ובבוחרים.

·   חוק שיטיל אחריות אישית, אזרחית ופלילית, על שופטים בגין תפקודם המקצועי, ממש כמו זאת המוטלת על כל מהנדס ופקיד-בנק. הנזק שגורמים שופטים פושעים הוא חמור הרבה יותר מנזקם.

·   חוק כנ"ל ביחס ליועץ המשפטי לממשלה, אנשי הפרקליטות והמשטרה, בכל הרמות. ביטול העמדה לדין משמעתי של עובדי המדינה, המשמשת כעלה-תאנה כדי לא להעמידם לדין פלילי באותם המקרים שקצרה היד מלטייח.

·   חוק שיטיל סנקציות קשות על עיתונאים על פרסום מידע לא מבוסס, ועל הטעיית הציבור - לרבות אי-פרסום מלא העובדות הרלוונטיות בנושא שבו עוסקים. גם על הטפה לכך - ראה "משל האתרוג" של אמנון אברמוביץ'. ומי זוכר עוד את "עשרה טון בטון" של איילה חסון?

כדי ליישם חוקים אלה ודומיהם, דרושה מערכת אכיפת חוק עצמאית, מנותקת מהממסד הקיים. אחרת, מי יעמיד לדין את היועץ המשפטי לממשלה, ומי ישפוט את השופטים?

אילו חוקים כאלה היו קיימים ומיושמים, רבים מהשופטים, אנשי אכיפת החוק והתקשורת, לא היו מזהמים את העשייה הציבורית; הם היו עפים מתפקידיהם, אם לא מושלכים לכלא. אמון הציבור במוסדותיו היה חוזר, לאט ובהדרגה.

מבלי להיות חסיד של לינצ' ציבורי ובתי-דין שדה - במציאות הקיימת, עדיפה בעיניי חריצת-משפט בתום-לב על-ידי הציבור, עם כל סכנת העוול הכרוכה בכך, מפסיקתם המלומדת של שופטי בית-המשפט העליון הנגועה בשיקולים זרים.

בהעדר מוחלט של אמון כלפי המוסדות, לנו, לציבור, שמורה הזכות לקבוע עמדה ולהביע אותה בריש-גלי - גם אם יש בכך חריגה מכללי ההתנהלות התקינה, אותם צריך ליישם במערכת תקינה.

הערה ביחס לסיום דבריך - משה קצב רחוק מלנהוג כמו התאו שבסרט הטבע; במתקפת-הנגד שלו כלפי קורבנותיו לכאורה, הוא מזכיר לי דווקא את הצבוע. כמו חיים רמון, ורבים אחרים.

 

תגובה שלישית, להתייחסותו של מב"י לתגובתי הקודמת - "דעה קדומה משבשת לך את ההגיון והצדק":

דוגמה קטנה

להיותי שופט מוצלח יותר ממכונת "עשיית הצדק", למרות כל המגבלות במידע ובכישורים שצוינו על-ידי, על-ידי עו"ד מכנס ועל-ידך:

ראינו החור השלישי, מלפנים, בבגדי יצחק רבין אותם לבש בעת הרצחו. לכאורה חור של קליע, שלכאורה חדר לגופו של רבין, ולכאורה יכול היה לגרום למותו.

הכל לכאורה - אך כל עוד לא הוכח, שקליע שחדר דרך חור זה - קליע שבוודאות לא נורה על-ידי יגאל עמיר - לא גרם למותו של רבין, יגאל עמיר זכאי מאשמת רצח ראש-הממשלה. זוכרים הכלל המשפטי הבסיסי של "מעבר לכל ספק סביר"? כאן הספק זועק לשמיים!

מכונת עשיית הצדק הייתה חייבת לדעת על קיום החור; יתר על-כן, משזה נחשף ממסכי הטלוויזיה, הייתה חייבת לבדוק מיידית את עצמה - לעומק ובפתיחות.

ומה עשתה המכונה? היא לא עשתה כלום. משום שהבדיקה הייתה מעוררת שאלות לא נוחות ביחס לתפקודה, משום שזה לא תאם האג'נדה שלה; אולי גם משום שהייתה עלולה להתגלות אמת נוראה, שהייתה מזעזעת אמות הסיפים של הממסד.

ויגאל עמיר? שימשיך להירקב בכלא עד יומו האחרון. כי כך רוצה מכונת "עשיית הצדק".

מאמרי בנושא - "האם יגאל עמיר רצח?" מה-6.11.05 - זכה לתגובות קוראים רבות, אך לא להתייחסות כלשהי מצד הממסד המשפטי. כך יאה לו.

אגב - לא זכור לי שעו"ד מכנס יצא במאמר חוצב להבות להגנת אשיות הצדק והמשפט במקרה של יגאל עמיר, כפי שעשה למען כבוד הנשיא. האם הצדק שלו נטול חשיבות? האם דמו סמוק פחות?

 

על כך הגיב עו"ד מכנס ב-"תשובה נוספת לשלמה אידן". בכך הסתיימה השרשרת.

המעונין יוכל לעיין בדף המאמר בתגובות נוספות באותה השרשרת, אליהן לא התייחסתי כאן.

 

תגובות