חלק שלישי של הסיפור

היום הראשון של הטיול השנתי. לא יודעת למה באתי, זה לא שאני כל כך רוצה להיות תקועה שלושה ימים עם תלמידי השכבה שלי. בעצם, אני כן יודעת, רציתי לשכנע אותה להפסיק עם השטויות, לקחת אותה בחזרה. שלושה ימים בהם היא לא תוכל לברוח, פשוט אין לה לאן, הבעיה היחידה הייתה החבר הזה שלה. עדיין לא הייתי בטוחה מה אעשה בקשר אליו אבל זה רק דברים טכניים. שלוש שעות נסיעה מייגעות והגענו לאמצע שום מקום.ים של חול בכל מקום, השמש גבוה בשמים והיא במכנס קצר לוחשת משהו באוזנו של דן.  המורים ריכזו אותנו, השארנו את התיקים שהבאנו ויצאנו להליכה. 

ובכל מקום היא איתו, חשבתי שאני משתגעת. ידיו תמיד עליה- מלטפות, נוגעות.. והיא צוחקת, מחייכת אליו, אפילו מנשקת! לפעמים מבטינו נפגשים והיא ממהרת להסיט את שלה הרחק מעיניי, כאילו מתביישת במשהו.

לא יודעת כמה זמן עוד הלכנו, אחר כך עצרנו לאכול משהו ועד הערב עברנו עוד אלף ואחד עינויים שהמורים התעקשו לקרוא להם "פעילויות חברה". כשסוף סוף הגיע הערב ושחררו אותנו לבנות את אוהלינו עקבתי אחריה כדי לראות איפה תבנה את האוהל שלה, ושלי כמובן לא היה הרחק מדי.הייתי צריכה לחכות עוד הרבה מאד זמן עד שהשקט הסתרר על המחנה, בערך בשלוש בלילה התגנבתי אל האוהל שלה ולמזלי היא הייתה לבד.  ושוב הריח שלה, השער שמפוזר על הכרית המאולתרת שלה. התפשטתי מהר ונכנסתי אל מתחת לשמיכה שלה, נצמדת אל הגוף שלה.

אפילו מתוך חלום נענתה לי, ידיי מטיילות על גופה והיא נאנחת בשקט, נצמדת אליי אפילו יותר.הצמדתי את שפתיי אל שפתייה שלה והתחלנו להתנשק,  חשבתי שגופי עולה באש מרוב תשוקה אליה. שלחתי את ידי מטה, מורידה את התחתונים שלה ומלטפת אותה בעדינות, מתרגשת כמו בפעם הראשונה שלנו. עינייה נפקחו לאיט, עדיין מעורפלת מהחלום היא הביטה בי, מחייכת חיוך רעב.

-"הוא משתווה אליי, החבר הזה שלך?"- לחשתי אך היא כבר התעוררה לגמרי והביטה בי בבהלה.

-"מיכל, אלוהים! מה את עושה פה?"- היא לחשה והדפה אותי מעליה. בעודה מחפשת את הבגדים שלה אני ירדתי על ברכיי, התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה.

-"נעמה, בבקשה נעמה.. אני לא יכולה יותר, אני לא יכולה לחיות ככה, בלעדייך.."

כאילו משום מקום כל האוהל התמלא באור צהוב בוהק, וכשעיניי התרגלו אליו קצת יכולתי להבחין בדמותה של המחנכת שלי עומדת בפתח האוהל, עינייה פקוחות לרווחה, הלסת צנחה לה עד לרצפה, ומאחוריי כתפה ראיתי כמה מהילדים שהיו איתי בכיתה מציצים פנימה, לא מאמינים למראה עיניהם.

-"זאת מיכל שם?"- שמעתי אותם מתלחששים בינם לבין עצמם.

-"כן, למה היא לא לובשת כלום?"

-"אתה רואה את מה שאני רואה? גם נעמה שם.."

-"לנעמה יש חבר אבל.. לא?"

כשיכולת הדיבור שווה למחנכת שלי, טלי, היא דרשה מיד לדעת מה קורה. הבטתי בנעמה, היא הייתה לגמרי לבושה והביטה בי במבט של "אמרתי לך". אני לעומת זאת הייתי רק בתחתונים וחזייה, שערי פרוע לגמרי ועיניי רטובות מדמעות. הבטתי בה ולא היה אכפת לי שידעו, לא היה אכפת לי מכלום חוץ ממנה.