מבחן

מבחן

לא ניסיתי להתחיל עם נילי היפה, לפחות לא התחלה של ממש. פעם העזתי לבקש ממנה עזרה בשיעורי בית באנגלית אבל אלביס החבר של אחי הגדול שהיה מומחה בענייני בנות פסק שזה לא נחשב . כמובן שהיה גם ליל המבחן שלא כולם זכו להגיע אליו ואני  הייתי בין המאושרים המעטים.

מנהג היה בשכבה שלנו במושב שבערבי  שבת הבנים היו מגיעים אל הקן באופניים והבנות באו ברגל או ברכב עם ההורים. אחרי הפעולה היינו מתפזרים חבורות  חבורות  בין הבתים וזו הייתה שעתם של הנועזים בבנים שהיו מציעים  טרמפ לנערה בחירת לבם ,על ה"רמה" של האופניים. זוג שהיה מסיים את הערב ברכיבה משותפת היה "מסומן"  בין החברה באופן רציני .  רק אלה שזכו להרכיב את נילי הביתה יכלו  לנסות ולעבור את המבחן.

אני לא זוכר איך קרה באותו ליל קיץ בחופש הגדול של כיתה יוד כשניצבתי עם אופני מול נילי וגמגמתי משפט קטוע שספק אם קלטה . לפני שהבנתי מה קורה כבר  הייתה בין זרועותיי על ה"רמה" ויחד דהרנו לתוך החשיכה, שערה הרך מלטף את ראשי וחום גופה מפיג את צינת רוח הים. ריחפנו  בשבילים , מקרטעים בין  מהמורות, אורות הבתים מבליחים בחשיכה  סביבנו , כתם אור פנס האופניים מרקד לפנינו  על הדרך האפילה וצרצרי הקיץ  מלווים אותנו בסרנדה חרישית.  לבי הלם בפראות, האם אצליח? בסיבוב החד לשביל העולה אל ביתה נאלצתי להאט, ואז התחלתי מדווש בעליה בכל כוחי.  לאט לאט הלכו כוחותיי  וכלו ונאלצתי  לעצור בבושת פנים כעשרים מטר מביתה. נילי ירדה והמשכנו בשתיקה בהליכת הקלון עד לפתח הבית כי זאת לדעת : חוק המבחן קבע שרק מי שיצליח להרכיב את נילי עד ביתה, יזכה בה. איני יודע עד היום מי המציא את אגדת המבחן המטופשת הזו, הייתה שמועה שזה היה אלביס שחשק בנילי  ומצא דרך להרחיק ממנה את בני שכבתה .   מכל  מקום, כל הבנים בשכבה  האמינו  שלא ייתכן שנערה יפה כנילי תיתן לבה לנער שלא יוכל להסיעה בנוחות עד לפתח ביתה גם אם היא  גרה בקצה הגבעה הכי תלולה במושב. כל העניין היה סוד כמוס של הבנים  ולבנות לא גילינו כדי שנילי לא תדע.

כשהגיע ירון התלמיד החדש  והחל להגניב מבטים ארוכים אל נילי צחקנו בינינו כי הוא היה נער צנום ודל שרירים  וידענו שאין לו סיכוי, למרות שהיו לו אופניים חדשות עם ארבעה הילוכים. ספרנו לו כמובן על המבחן כדי שלא יתחיל לטפח אשליות אך כשנילי החלה להשיב לו במבטים ממושכים התחלנו לדאוג. בלילה ההוא, כשהם רכבו יחד בפעם הראשונה אחרי  הפעולה בערב שבת,  מיהרנו  לחצר של שוורצמן כדי לערוך תצפית על ביתה של נילי.  כשהם הגיעו לתחתית השביל , ירון לא ניסה אפילו להמשיך ברכיבה  אלא עצר מיד וכך המשיכו  בהליכה אטית, מפטפטים וצוחקים עד לפתח ביתה שם המשיכו לשוחח שעה ארוכה. לא שמענו את הדברים שהם לחשו זה לזו אחרי שנרגע צחוקם  ולא נותר לנו לחבורת הבנים המאוכזבים אלא לשוב הביתה חפויי ראש.

נילי וירון יצאו יחד במשך שנה ואחר כך נפרדו ומצאו בני זוג חדשים בחייהם.  התפזרנו כל אחד לדרכו, צבא ,לימודים,חתונה,  משכנתא על דירת שלושה חדרים שבעים ושניים מטר מרובע.

כעבור שנים נפגשנו כל השכבה על שפת הים, פגישת מחזור מאולתרת, קומזיץ של ליל קיץ. ישבנו סביב המדורה , אורה מהבהב על פנינו, עם קפה, אבטיחים ותפוחי אדמה קלויים .שרנו,  החלפנו חוויות ובדיחות והעלינו זיכרונות נעורים. כשהשיחה התגלגלה לנושא  המבחן המפורסם  חלק מהגברים צחקקו במבוכה.

"היי  ירון" מישהו שאל " למה כשרכבת עם נילי עצרת לפני העלייה ולא ניסית להמשיך?"

"כי  אמרתי לו לעצור" אמרה נילי בחיוך שקטולקחה עוד נתח מהאבטיח.