יוני, תירגע, אמרתי לו. אנחנו נוסעים ברחובות הצרים האלה כבר קרוב לארבעים דקות. אין חניה בתל אביב. נוסעים במלצ'ט, פונים ימינה בבלפור, שוב ימינה ביוחנן הסנדלר, ימינה בשינקין, שמאלה באחד העם, וחוזר חלילה. אל תגידי לי להירגע, הוא צורח עליי, צווארו בוער באדמומיות האופיינית לו כל כך כשהוא כועס. אני מבחינה בגוון האדום פורץ החוצה דרך צווארון חולצתו, ומתפשט במעלה צווארו, כלהבה המאיימת לחנוק. את לא קולטת שאנחנו מאחרים? תסתמי ותפסיקי לעצבן! אני מתכווצת במושבי ומפנה את מבטי החוצה. עדיף לשתוק ולבלוע את העלבון.
אנחנו עומדים באחד העם, מאחורי טור ארוך של מכוניות שממתינות לאור הירוק ברמזור. יוני מדליק סיגריה ופותח את החלון. ממולנו חוצה את הכביש אשה צעירה, מרכיבה אזניות ומושכת את הכלב שלה ברצועה. היא נראית לי כל כך חופשייה וחסרת דאגות. יוני פיספס בגללה את הרמזור, והוא מפטיר קללה עסיסית. אני שוב מתעלמת.
קודם לכן, הוא אסף אותי מהעבודה. אני עובדת בחברת היי-טק ליד צומת רעננה. שעמום המחץ, אבל איזו ברירה, בעצם, יש. יוני, לעומת זאת, מובטל כבר ארבעה חודשים. בהתחלה הוא הרגיש נפלא, ומילא בנמרצות את כל הדברים שלא מצא להם זמן קודם לכן. הוא היה קם כל בוקר מוקדם, ומכין לשנינו ארוחת בוקר דשנה. מאוחר יותר, אחרי שהיה מקפיץ אותי לעבודה, היה קורא עיתון ויוצא לרכיבת האופניים היומית. לפני הצהריים היה חוזר, מתקלח וחוזר לישון. היה קם בשעות אחר הצהריים המוקדמות, קונה מצרכים, ומכין לנו ארוחת ערב. בשעה שבע היה מתייצב עם הרכב בכניסה לבניין בו עבדתי, מחכה שאצא. היינו חוזרים הביתה, אוכלים, ומבלים את הערב ביחד, יוצאים לסרט, נפגשים עם חברים באחד מהפאבים המקומיים, מתכרבלים במיטה עם ספר טוב או נשארים לשבת ליד השולחן, מושכים את ארוחת הערב עד שעה מאוחרת, מעשנים ומדברים עד אינסוף.
לאט לאט התחיל המצב להידרדר. קורות חיים ששלח למספרי פקסים וכתובות דואר אלקטרוני עלומים ממודעות הדרושים נותרו ללא מענה. הוא לא הבין איך זה קורה לו. בהתחלה הוא רק הפסיק להקפיץ אותי לעבודה. היה נשאר לישון עד אמצע היום, ורק אז יוצא לרכיבה. גם משך הרכיבה התקצר מיום ליום, עד שגם על זה ויתר. על קניית מצרכים כבר לא היה מה לדבר. הוא רבץ לו על הספה בתחתוני הבוקסר הישנים שלו מהבוקר עד הערב. כשהייתי חוזרת הביתה, בקושי היה אומר שלום. את ארוחת הערב הייתי מכינה לי בעצמי, ואוכלת אותה לבדי במטבח. את שארית הערב הייתי מבלה בשיחות טלפון או באינטרנט. הוא תמיד היה הולך לישון לפניי או אחרי בתקופה ההיא, אף פעם לא יחד איתי.
כשזה התחיל, חשבתי שזו מין תקופה שכזו, שאני צריכה לתת לו להתפרק, וכשיחליט שמספיק נאסוף יחד את השברים. הוא היה מתפרץ עלי על דברים של מה בכך, ואני הייתי מבליגה. לקחתי על עצמי את כל מטלות הבית בלי להניד עפעף. התרגלתי להעדרו של המגע הפיסי, וגם לחוסר ההתעניינות שלו בשלומי. כלום הוא כבר לא שאל אותי, אפילו לא איך היה היום בעבודה, או איך אני מרגישה, אפילו לא היה מודיע לי שחיפשו אותי בטלפון.
אני דווקא שאלתי, ניסיתי לדובב אותו בעדינות. אבל כל ניסיון שלי לגשש נהדף אחורה בעוצמה על ידי נביחתו של הקרברוס, ששמר על השאול הפרטי שלו, משלהב בהתנפלותו עליי את צווארו של יוני.
בסוף נמאס לי, הודעתי לו שמחר אני מחפשת לי דירה משלי, שנעשה הפסקה, ובסופה נחליט אם להתגרש או להישאר יחד. הוא נשבר. בכה וביקש שאשאר, ואני, כמובן, הסכמתי. זו נקודת המפנה, חשבתי לעצמי, המקום הנמוך שממנו נתחיל לטפס, לחזור למצב ההתחלתי, אבל התבדיתי. שהרי כל נער יודע, שמי שלא נענש על חטא ההיבריס, לא יזכה ליהנות מההזדככות המיוחלת.
למחרת הכל היה כלא היה. צווארו של יוני חזר והתלהט כל אימת שנוכחותי הורגשה. אני, מצדי, כבר עייפתי, ומבלי להתכוון צמצמתי את עצמי לנקודה בלתי נראית, חור שחור שמרחף לו בחלל הבית. לא החלפנו מילה במשך שבועות ארוכים.
יום אחד מצאנו בתיבת הדואר הזמנה ששלח לנו חבר לערב הקראה של ספרו החדש, שייערך בדירת הגג שלו ברחוב פיארברג בתל אביב. ההזמנה הגיעה אלינו שבועיים לפני מועד האירוע, ובימים הראשונים היא הייתה מונחת על שולחן המטבח כמו חפץ חשוד שאיש אינו רוצה לגעת בו. צלחות הונחו על ידה ופונו, ספלים התמלאו והתרוקנו מסביבה, פירורי לחם שצנחו לידה נמחו במטליות לחות, והיא שכבה שם למעצבה, כאבן שאין לה הופכין. לאחר שהתרגלנו אליה, הזמנה מונחת על שולחן המטבח, שכחנו מהעניין לגמרי, ונדמה היה כי אותה פצצה שהונחה בינינו לא הייתה אלא מטען סרק.
בלילה אני מזדחלת באפילה לתוך הצד שלי במיטה, משתדלת לא להעיר את יוני, שכבר נרדם. אנחנו צריכים ללכת לאירוע בשבוע הבא. לרגע הייתי בטוחה שדמדומי השינה מתעתעים בי, משמיעים לי את קולו של יוני כאילו חזר אלי ממחוזות רחוקים. מה את אומרת? אין זה תעתוע פרי הדמיון. הסתובבתי אליו בחושך, מופתעת, מתבוננת בקווי המתאר של צלליתו הכהה, תוהה על קנקנו. איך שאתה רוצה. אני רוצה. אם כך, נלך. את עייפה? לא במיוחד. חסרת לי. גם אתה. אני יכול לגעת בך קצת? כן.
המגע המוכר מצמרר אותי, ואני נשאבת אליו כבחלום. איך שהתגעגעתי. הגוף לא מצליח להשביע את רעבונו, באותו לילה היטבנו לדעת והפלאנו להיוודע.
בימים הבאים לא ידענו את נפשותינו מרוב אושר. פתאום גם החלו לזרום הזמנות לראיונות עבודה, שבסוף אחד מהם, בחברה בינלאומית מצליחה, אף הודיעו ליוני שהוא מוזמן לעבוד שם. ניצלנו, איפוא, את שני ימי החופש האחרונים של יוני בחופשה ספונטנית בצימר בגליל.
אך התליין לא ויתר על תביעתו. הוא רק המתין בצד, בשקט, חיכה לשעת הכושר לתבוע חזרה את ליטרת הבשר שלו.
יוני בא לאסוף אותי מהעבודה בשבע, כמו שקבענו. הוא הספיק לעבור בבית אחרי העבודה, והוא הגיע רחוץ, מדיף ניחוח אפטרשייב, ושערו לח ומסורק בקפידה. הניקיון שלו גרם לי להרגיש מלוכלכת, אך מיהרתי לסלק מחשבה טורדנית זו מדעתי, ורכנתי לנשקו. היי מותק, מה נשמע. הכל בסדר, איך את. כרגיל. צריך לעצור בדרך, לקנות יין או פרחים, לא נעים להגיע בידיים ריקות. בסדר, תזכירי לי בדרך. קדימה, בוא ניסע מכאן.
בסוף אנחנו מוצאים מקום חניה ברחוב ללא מוצא. המדרכה אמנם מסומנת בצבעים אדום-לבן, אבל אנחנו כבר מאוד מאחרים, וכולם מחכים לנו. כשאני יוצאת מהרכב, נתקלת רגלי במפתן הדלת, ואני מועדת. בקבוק היין נשמט מידי ומתנפץ על המדרכה. יופי, תראי מה עשית, הוא נוהם לעברי. כבר אין לי כוח. מייד לאחר מכן אני מבחינה בכתמים. נתזי דם אדומים בוהקים על שולי מכנסיי הבהירים. האמנם אלה כתמי יין, או שמא יוני הוא שהתיז עליי את זעמו האדום, המשולהב? אני טורקת את דלת הרכב, ויוני נועל אותו באמצעות השלט.
כשחזר יוני לרכב, מצא דו"ח על השמשה הקדמית. הוא קימט אותו לכדור קטן, והשליכו על הרצפה. כוסססאמו תל אביב הזאת, פעם אחרונה שאני בא הנה.
