"שלום דודי, הבאתי לך מה שאתה אוהב וגם פסטרמה וכרוב." שושנה פרץ נכנסה אל דירתו של יוסף ששכנה בקומה השנייה והניחה את המגש (שבו נחו צלוחיות של סלטי ירקות) על שולחנו בסלון.
יוסף הכט, אדם בא בימים, חבוש משקפיים בעלי מסגרת שחורה שכיסו עיניים שראו המון. בעל שיער שיבה לבן מלבון, קרב בלאט אל השולחן, הנהן ברכת תודה וישב לאכול, גברת פרץ לקחה את המגש:
"אני שמחה שאתה אוהב את מה שאני עושה."
"אשה טובה. בריאות לך,לבן ולילדות." בירך והחווה בידו.
גברת פרץ העבירה מבטה אל הדירה, דירת חדר וסלון, בסלון היו תמונות שחור לבן של יוסף עם אשתו המנוחה, תמונות שלהם מול קבר אי שם בפולין הרחוקה.תמונה של הבן שגר אי שם בארצות הברית. על כוננית סמוכה מכוסה בעבודת סריגה נחו קופסאות של גלולות, ארון עץ כבד ניצב בסמוך ועליו חיפוי של בד המחפה על ערימת חפצים.
יוסף, או כפי שכונה ע"י משפחת פרץ "דודי" היה אדם בא בימים אשר עבר את מוראות השואה ולאחריהן נשא אשה ועלה לארץ, בנו היחיד עקר לארצות הברית ואשתו נפטרה זה מזמן, לפני שיצא לפנסיה עבד יוסף בתנורי ההיתוך של מפעל תעשייה ששכן בעיר הפיתוח. כמו ניצולי שואה רבים הוא לא סיפר את הקורות אותו לאף אדם. כולל לבנו.
בני משפחת פרץ שגרו קומה אחת מעל יוסף אימצו את הקשיש הבודד ואירחו לו לחברה,הוא אכל עמם, כלומר אכל מפיתם. כשנולד הבן הגדול- גילי, אזי שימש כסנדקו.ואחר כך שימש שמרטף לתאומות הקטנות
היה חיבור נוגע ללב בין המשפחה המרוקנית שמוצאה מקזבלנקה לבין היהודי הפולני שמוצאו מסוסנוביץ.
כשהייתה נחה עליו רוחו, היה יוסף נשען על אדן החלון ומזמזם לעצמו נעימות מבית אבא וכל מיני נעימות אחרות, מנופף בידו לעוברים ושבים שאותם הכיר ואחר כך חוזר אל הספה מרכיב את משקפיו וצופה במהדורת החדשות כשהוא רותח על נושא זה או אחר.
גיל ישב בכיתתו, כיתה ט', עיניו צפו אל כיוון הלוח יחד עם עוד חמש עשרה תלמידים ותלמידות, המורה המחנכת, בחורה דקת גזרה בעלת שיער אדמוני עמדה ליד מפה של יבשת אירופה והסבירה להם שוב על מה שקרה אז:
"יהודי פולין כיהודים רבים לפניהם ואחריהם ויהודים רבים אחרים בכל רחבי אירופה, נשלחו ברכבות המוות אל מחנות ההשמדה, שם הופרדו משפחות משפחות על ידי קצין אס אס, חלק נשלחו לימין –עבדות וחרפה וחלק נשלחו לשמאל –אל המוות" היא המשיכה לדבר כשלשם שינוי, התלמידים בכיתה מקשיבים בקשב רב לדבריה, גיל הקשיב קשב רב ונזכר ביוסף "דודי" השכן שלהם מקומה ב', לפתע נזכר כי לפני חודש בעודו מרכיב מנורה מעל לארון העץ שלו, הסיט מעט את כיסוי הבד וגילה שם נרתיק כינור ישן,הוא מישש את הנרתיק אך "דודי" שם לב לכך ואמר: "זה כלום, תחזיר את זה למקום", גילי ניסה לשאול אותו האם הוא יודע לנגן בכינור אך דודי הפליט "זה כלום, עזוב"
זה מכבר שם לב שדודי בעת שנח על אדן המרפסת, מפליא להנעים נעימות הקשורות בכינור, גילי הבין מעט במוזיקה קלאסית ושם לב לנעימות של מוצארט, ויואלדי וצ'ייקובסקי בצד נעימות מן הבית נעימות יידישאיות שאותן לא הכיר. הוא התחיל לקשר בין שתי העובדות.
"גילי, גילי" נשמע קולה של המורה "אתה צריך הזמנה מיוחדת?" קול צחוקם של התלמידים נשמע.
"כן.. כן" מלמל גילי והוסיף "נזכרתי בשכן שלנו,ניצול שואה, אני חושב שהוא יודע לנגן בכינור."
המורה הביטה בגילי ואמרה:
"כמו שאתה יודע, בשבוע הבא ביום ראשון יש בבית הספר טקס לציון יום הזיכרון לשואה,תשאל אותו אם יסכים לבוא ולספר לנו."
גילי נבוך מעט, לאחר השיעור הוא ניגש למורה: "הוא בחיים לא סיפר לנו מה שעבר שם, לא ניסינו ללחוץ עליו בנושא הזה ולא כלום."
"אולי תרצה שאבוא איתך ואנסה להסביר לו על החשיבות שבדבר?" אמרה בחיוך חביב "זה חשוב לדור שלכם, להנחיל את ערך השואה, כמו שאתה יודע."
הם דיברו עוד כמה דקות ונפרדו כשהם לוחצים ידיים.
צלצול נשמע בדלת, יוסף פתח את הדלת. גילי נכנס בליווי אשה דקת גזרה בעלת שיער אדמוני. יוסף חייך באדיבות ולחץ את ידה:
"תכיר," אמר גילי "זאת המחנכת שלי הגברת נועה שולמן."
יוסף לחץ את ידה והזמין אותה לשבת, גילי יצא מן הדירה נבוך קמעא ועלה במדרגות לדירת הוריו.
נועה הסבירה לו על יום הזיכרון ההולך וקרב ועל כך שהיא מאוד מעוניינת לשמוע אותו מדבר מול בית הספר, על אודות מה שקרה אז.
יוסף הביט בה במבט עצוב ובהה באוויר, אחר כך פתח:
"יותר מחמישים שנה אני שומר את הדברים בבטן. קשה לי, קשה לי לדבר על מה שקרה.עברתי על פני אש הגיהנום. ניסיתי לבנות את עצמי מחדש ומעט הצלחתי. אשתי נפטרה, ואם לא השכנים שלי מלמעלה, הייתי בודד לגמרי.לדבר אני לא כל כך יכול"
"אתה יודע לנגן על כלי כלשהוא?" שאלה נועה.
"ידעתי לנגן על כינור, אבל זה גם קשה לי. קשה נפשית"
המורה נועה ביקשה ממנו שלפחות ינסה לנגן בכינור ודיברה על ליבו. יוסף הביט בה שוב במבט שני:
"יותר מחמישים שנה לא ניגנתי בכינור, אני אחשוב על משהו עד יום ראשון."
"תזכור, זה למען הדור הבא, בקטע הזה אתה מחנך יותר טוב מאלף מחנכים."
"אכן, צריך לחנך את הדור הזה שיעריכו את מה שיש להם." סיים יוסף אך לפני כן הוסיף בלצון: " תגידי לגילי פרץ שהוא שובב ושייגץ קטן. אני כבר אטפל בו..."
ביום ראשון בבוקר ישב יוסף בביתו והביט בשעון. זכרונות קשים צפו מולו, עננים שחורים מסבל מעורבים עם שריקת הקטר ועם נעימות כינור נשכחות של מנגינות מרדכי גבירטיג בצד מוצרט והנדל. הוא הביט בארון,הניד בראשו. אחר כך שוב הביט בארון. הפעם פסע אל עבר הארון לקח כיסא ושלף את נרתיק הכינור. הוא פתח את הנרתיק והכינור נגלה לעיניו. אותו כינור בו לא נגע שנים,אותו כינור שניתן לו במתנה לאחר שחזר מהמחנות. אותו כינור שלא העז להפיק ממנו צליל.
גילי ישב בקהל התלמידים,על הבמה עמדה מנורה בת שישה נרות דולקים וכן מיקרופון. המנהל סיים לנאום והמורה חיכתה בצד הבמה, לפתע הופיע אביו מישל כשהוא מלווה מישהו מוכר לבוש חליפה שחורה לבנה עם עניבת פרפר אוחז כינור, מי זה האדם הזה?
לפתע התחוור לו שזה "דודי",הוא ולא אחר.
נועה עלתה אל הבמה ניגשה אל המיקרופון ופתחה:
"יוסף הכט, ניצול שואה יליד פולין ינגן בפנינו עתה כמה נעימות מן העולם היהודי שהיה ונחרב."
הוא עלה על הבמה. ניגש אל המיקרופון ואמר: "אשמיע לכם את קינדער יורן – שנות ילדות מאת מרדכי גבירטיג שנספה בשואה בגטו קרקוב." הוא הניח את הכינור תחת סנטרו ובפעם הראשונה לאחר חמישים שנה הניף את הקשת והשמיע ברמה את קול הכינור וקול הקהילה היהודית שהלכה לאבדון בארובות הכבשן. מנגינה ערבה יצאה תחת ידו. היא צפה. ריחפה וחילחלה בינות לקהל התלמידים, ריגשה והסעירה לבבות,אחר כך חש יותר ביטחון וניגן את "מיין ינגעלה" ו"א יידישע מאמע" אך ככל שהוציא נעימות קסומות ממיתרי הכינור חש כי משהו לא נותן לו מנוח והוא מוכרח לדבר. הוא מוכרח להעביר משהו לציבור הצעיר הזה. הדור שגדל במדינה ולא ידע מה היה בעבר. הוא סיים את שלש הנעימות. הניח את הכינור וסימן למורה שברצונו לדבר:
"גבירותיי ורבותי צעירים וצעירות. בפולין למדתי לנגן בכינור באופן עצמאי. לפני המלחמה ניגנתי במקהלה וגם בקונצרטים, ליוויתי את המשורר מרדכי גבירטיג זכרונו לברכה. פעם ראשונה אני אומר את זה ואני מוכרח לומר למען הדור הבא, כשהייתי במלחמה במחנה המוות ניגנתי בלי רצון ובלי חשק בכינור בכדי ללוות יהודים בדרך האחרונה שלהם אל הגאז ביניהם אנשים יקרים. חברים וגם משפחה שהלכו ולא חזרו. הידיים ניגנו והלב בכה. אבל זה מה שנתן לי את הכוח ואת זכות החיים, אחרי המלחמה קיבלתי במתנה כינור אבל לא העזתי לנגן בו. לא העזתי, אני רוצה לומר כי תודות למורה נועה אני מנגן היום לא כאסיר המנגן לפני ההולכים למוות אלא כאדם בן חורין מול בני חורין לפני דור עתיד של מדינת ישראל. כדי שתלמדו ותעריכו את מה שיש לכם היום" הוא התרגש. כמה דמעות פרצו מעיניו ושוב אמר "יקרים שלי –מדינת ישראל היא כמו עץ צעיר שצמח מתוך אפר החורבן של אירופה ולכן על העץ לדעת את שורשיו." אחרי כן השתררה דממה, הוא קם ללכת אך לפתע עצר. אחז בצד השמאלי של חזהו."מאמע" הוא השמיע קריאה חטופה. התקדם כמה צעדים ולפתע התמוטט.
רחש עבר בקהל התלמידים. גילי חש מיד אל המקום כשהוא ממרר בבכי וצועק "דודי, דודי!" מישל אביו אחז בדודי השרוע וצעק:
"מישהו יכול לקרוא כאן לאמבולנס!!"
הוא הרים אותו והעביר אותו אל החדר האחורי.
גילי ומשפחתו, המורה נועה וקומץ קרובים וחברים. כולל אני. ניצבו ליד המצבה הלבנה בבית הקברות ודממו. הבן שהתגורר באמריקה,בחור בעל שיער מלא ומשקפי שמש אמר קדיש בטקס האזכרה. אחרי כן פנה אל המשפחה ואל המורה:
"הוא מת כשחקן על הבמה. שחקן שעזב את משחק חייו וחזר אליו להצגה הסופית. להופעה חד פעמית לפני רדת המסך. כנראה שעם נגינת הכינור יצא הצורך לספר על שאירע אז. נתנחם בזה שהלך לעולמו כשהוא משאיר מסר, הנחלה. כל אותה תקופה כשנצר את מה שאירע בליבו. לא הועיל הדבר. אפילו לי כבנו הוא לא סיפר דבר. ואני חוזר אל דברי המורה נועה" הוא הביט בה,היא ניגבה את עיניה בממחטה, הוא המשיך " זה למען הדור הבא, בעניין הזה אתה מחנך יותר טוב מאלף מחנכים."
