זו השתיקה

אַךְ בֵּינְתַיִם שָׂרוּעַ גּוּפִי

עַל אֶדֶן הַגֵּיהִנֹּם,

וּמַעֲלֶה בָּאוֹב

דְּמֻיּוֹת מִתּוֹךְ לֶהָבוֹת שֶׁל

אֲהָבוֹת שֶׁנִּשְׂרְפוּ.

לימים יפים של אהבת אמת חובקת

סכינים של כאב

שְׁתִיקָה רוֹעֶמֶת שֶׁבַּלֵּב דּוֹלֶקֶת,

חֲרָדָה בַּגּוּף יוֹצֶקֶת

מְחַפֵּשׂ אֶת שְׁבִיל הַיְּצִיאָה

לֹא מוֹצֵא אֶת הַתְּחוּשָׁה

שֶׁל אַהֲבָה שֶׁאֶת הַגּוּף יוֹנֶקֶת.

עוד שיר נוגע וכואב כתבת יקי היקר, השתיקה שדולקת בליבך הפכה לשתיקה רועמת.

רק ימים טובים אני מאחל לך.

יום טוב ומבורך וחיבוק ממני

שמוליק

איזה נתחב פתלתל ומסוכן הוא זה. והרי רק את הרוגע חיפשת, אלא שלעת עתה אדן הגיהינום הוא מנת חלקך. כל כך העציב אותי השיר הזה. 

.

זאת הדרך בין גן עדן לגיהינום. 

וכך צועדים אנחנו, בין ההתרחשויות והתקוות והאכזבות, 

ניילון או נייר או עור מחוררים על ראשינו ואולי גם על גופינו, 

כל אחד מחפש אֶת שאָבַד לו ואֶת הצפוי לו בחרדה גדולה. 

התיאור האישי מאוד שלךָ (בשל כךְ הוא אוניברסָלי) נוגע בַּכאב 

הגדול של האדם - הליכתו עד סופו. (נוגע בכאב הגדול שלי ...)

תודה רבה-רבה-גדולה, יקי אהוב. משורר יקר לי, תודה רבה לךָ!

שלךָ, אתךָ, תמיד, 

רבקה

---