השבוע יצא ספרי לאור
"רחוב לילנבלום...ממש בפינה".
אני כבר ממשיך בעבודה
לקראת הספר הבא.
הנה, משתף אתכם בקטע מתוך....
תהנו, ורוצו לספר לחבר'ה.
סליחה, אתה מגיע אולי לגליל העליון?
הייתה לי אז, באותם ימים חברה. אולי בעצם ידידה...
פעם ניסינו לשדרג קשר, מידידה לחברה - לא הלך.
ניסינו יזיזה... גם לא היה משהו. אז נשארנו "ידידה".
והנה, ימים באים, והשתלטה על חיינו הקורונה עם חל"ת,
"סגר" עם "חצי-עם-מושְבַת".
השיממון מרקיע, "הלבד" כבר משפיע
כדי לבלום את המדרון התלול המֵדרדר ישר לשיגעון,
חיפשתי מוצא אל המרחב הפתוח, החופשי, בדרך עוקפת.
הרגשתי חייב איזה שינוי, שישטח לי את עקומת הטרפת.
נזכרתי פתאום באבישג.
למה שלא אסע אליה. היא גרה עמוק עמוק, רחוק רחוק, מעבר לשני ה"גלילים",
הגליל התחתון והעליון. מעבר לחורשות, מרחק אלפיים שנות,
במקום שם נגמר ההיגיון ומתחיל הדמיון.
בררתי איתה, מה דעתה.
אמרה שהמפתח מתחת לכד הגדול השני משמאל . היא אצל החבר, במושב אשתאול.
בבוקר בבוקר, מוקדם מאוד, עוד בטרם השמש החלה לזעוף ולהלקות. יצאתי לדרך.
אוהב את שעות האשמורת האחרונה. אור ראשון רק מבצבץ. הקרירות עדיין במלוא אונה.
הגעתי לתחנת דלק. זה באמת הזמן לתדלק, וגם לשתות את הקפה הראשון.
התענגתי לי על הזמן הפרוס כל כולו לפני, יכול לעשות ככל העולה על רוחי.
קצת קניות, קצת שטויות, והנה אני כבר חוזר לרכב. להמשיך בנסיעה.
מרחוק, אני רואה איש. אדם, לא צעיר, נשען על המכונית שלי.
נראה לי מוזר.
מתקרב.
הוא פונה אלי בחיוך רפוי, : "אולי אתה מגיע לגליל העליון? "
נראה לי מה-זה מוזר. כי הרי בדיוק לשם אני מגיע.
מתבונן בחשדנות באיש. מאיפה הוא הופיע לי פתאום. למה דווקא אני ?
"מה זה עליון? כמה עליון הוא העליון שלך ? " שאלתי
"כל עליון שתציע, יהיה טוב לי." השיב בחיוך יותר רפוי ומדכא מזה הקודם .
"מ'זתומרת," שאלתי. "העליון' זה חמישית מארץ ישראל. מה קרה לך – לאן אתה צריך? " חקרתי ביתר תקיפות.
"תראה," ניסה להשיב לי ברכות, בניסיון לבטל חשדנות. "אני רוצה את השקט של ההרים, את הבדידות של היערות, את האוויר החופשי ורעש הנהרות, כך ש... כל 'עליון' שיש לך להציע, מתאים לי"
המשכתי להתבונן בו מהוסס ומתלבט. בוודאי שהאיש מעורר תמיהה בהחלט.
אלא שלא איש צעיר היה, כך שאפשר להסיר חשש לפרובוקציה. הוא די מבוגר, כך שלא יראתי מפניו, ראיתי בבקשה שלו נטו קריאה לעזרה. אבל בכל זאת... לך תדע. מה הסיפור שלו ?. גם אני הרי נוסע לחפש את השקט שלי. אז אולי שקט ועוד שקט זה כבר רעש? מי יודע ?.
אבל... לא הרגשתי נעים לסרב. האיש באמת נראה כמי שזקוק לעזרה, כאמור... לא צעיר, אולי אפילו בא בימים. אז.... טוב.
יצאנו לדרך. הדממה היה מעיקה. צריך היה לקחת איזה פטיש ולשבור אותה.
לא נעים לשבת על משטח דממה, שעות. "מה אתה עושה? " שאלתי לבסוף.
"כלום" ענה חטוף ומידי. באופן יבש ומעורר תחושה של..."בחייך, תניח לי, הנסיעה ארוכה, אל תתחיל כבר עכשיו להתעלק , אני לא צוות הווי."
חזרנו לדממה. אך לא להרבה זמן. המוזרות שלו החליפה בעיני גוון, התחילה בלבן, כעת משחירה מעט, צצה כבר עכירות, עוד רגע ואתחרט על כל האבירות.
"בכל זאת, מעוניין לדעת" המשכתי על אף הכל , לא רוצה להיות מעורב בתסבוכת.
"אתה בטח מבין על מה אני חושב" ניסיתי את כוחי בהסבר משכנע. "אתה מבקש להגיע לצפון. או-קיי. אבל הצפון זה... כל כך המון מקום. מה? חשוב לי לדעת, שלא אהיה מרוח כאייטם מחר עם תחילת החדשות. מבין?"
הבטתי בו, אלא שהוא חייך חיוך מצומצם ולא הגיב. החמיר מבטו בחלון שלפניו, ועיניו אמרו כבר את הכל.
המשכתי על כן בניסיון לדובבו. כי הסירוב שלו נראה לי חשוד משהו. למה שלא יספר? פתאום נהיה לי חשוב, סיטואציה אפילו קצת מפחידה.
"תשמע" הוספתי. "נגיע בצהרי יום. אתה יורד באיזה וואדי מאחורי מסך היערות ומחפש לך את השקט לשבת ולבהות. אבל...תראה אותך, אין עליך כל תרמיל, לא שמיכות, וגם לא נראה שיש לך אפילו מה לשתות. אז ...סלח לי שאני חוזר ומברר איתך. אתה בסדר? הכל בסדר? אולי תשתף אותי?
האיש המשיך לשמור על שתיקה רועמת. לא הסב אפילו את פניו לעברי, ארשת פניו נותרה נוקשה, חמורה, על גבול הזועפת, כאילו רצה לזעוק ... חלאס!!!
אולי אותו לא שכנעתי בשאלות המעוררות דאגה שהצגתי, אבל את עצמי חרפנתי.
פתאום הבנתי שמשהו כאן באמת לא נראה בסדר. לא יתכן שאדם יגיע לאזור די פרא של הארץ, בלי תוכנית, בלי תיק או תרמיל, רגוע ושאנן, בלי לחשוב איפה, מה... ולאן, איפה לעזאזל אשן?
מה הפלא שאני דאגן? משהו לא מסתדר כאן.
איך יעבור את הלילה הקר? מה ישתה יותר מאוחר? ומאיפה יבוא הקפה של הבוקר ? ואז, חשבתי לי, אם הוא לא הרחיק לכת במחשבה עד לשם, מן הסתם, אין לו עניין בבוקר, בחזקת : "יהיה מה שיהיה".
נראה לי שהוא תכנן רק עד לערב. על מחר, ידאג כבר מישהו אחר.
המשכנו בנסיעה עוד דקות ארוכות, האמת. נלחצתי. התחלתי לחשב את המשך מהלכיי. מה לעשות? אולי אעצור בצד, ואפנה אליו בנחרצות : "או שתסביר לי, או שתרד כאן"
עוד אני מארגן לעצמי את נוסח השאלה, הוא פצה פיו להשיב:
"שמי גיא. אני ממושב בהרי ירושלים. בן 72. אני אלמן ערירי. חי בגפי.
יש לי 4 ילדים ו9 נכדים.
יש לי בריאות שמגלה כבר סימני עייפות, התשישות כבדה. הפנסיה טובה ויש לי גם, ברוך השם, בית קטן בערבה.
בודד בחיי, המחשבות על מחר מעוררות אותי לשאלה: האם אתעורר בבוקר? או יקישו לי בדלת רק כשסירחון הגופה יעורר בחילה. כבר שנה שאני ככה חי. בחרדה, בבדידות חונקת, 4 קירות סוגרים עלי, אפילו הציפורים מבינות שעל איש כמוני אין מה להיבנות. את הקן, הקימו בחצר של השכנה. רק ג'וק בודד מגיח לעיתים מהפינה מתחת למדיח, אני שמח לקראתו, כאילו היה המשיח.
מקווה שהוא לא מפרש את שמחתי כאקט מלחמתי. נהפוכו, אני איש ידידותי.
מעסיק עצמי ביצירת חברותא, למשל מציע שותפות בבניית מחילה לנמלים במרפסת. עוקב אחריהן. אפילו שמות נתתי להן. כבר חודשים אני מתרגש מקורי עכביש חדשים. העכבר, גם הוא חבר מן עבר, שנעלם יום אחד. מעניין, מה קרה.
רק ילדיי נעדרים. הם מאוד מוצלחים, על כן עסוקים, מתרוצצים כל היום, רק אני חסר להם עם כל בלבולי הביצים.
אני מתקשה להבין אותם, אבל החיים המודרניים, מחייבים התמסרות עד כלות סביב לשעות היממה. ואני, זקן טרחן, מה לעשות, אני לא אצלם בתוכניות.
אם אתקשר בכל זאת, ואכפה עליהם שיחה. ארגיש אח"כ מבוכה. חצוף שכמוני. אגואיסט, רק על עצמך אתה חושב, אתה לא קולט מנימת הדברים, מקוצר הרוח של ההסברים, ש... ראבאק... תניח לנו כבר עם הברבורים.
התלבטתי איך להמשיך את חיי. מחד, הילדים מלאי כוונות טובות. חונכו לעבודה קשה. לעשות ולהצליח, אז הם מגשימים. זה שחיי בבדידות ומשעממים, ללא עיסוקים וללא נשים, אז, את מי אתה בעצם מאשים? חייהם מסודרים, עשו הכל בעצמם מאז הנישואין. ילדים משפחות, התחייבויות. את המשכנתאות מישהו צריך לכסות. אז אין מה לעשות, צריך לעשות.
האמת שעייפתי מלחפש מפלט, עד שלבסוף החלטתי על הנסיעה הזו לגליל, לבדוק אפשרויות." סיים את דבריו להרכין ראש בשקט.
הזדהיתי עם סיפורו, הבנתי את המצוקה. זוכר את אימי, עליה השלום, מתרגשת עד דמעה מכל ביקור אצלה. ובכל זאת, נראה לי הסיפור, כאילו נקטע באמצע. נו....? אז מה עכשיו?
לא סיים עם הסבר מהן האפשרויות שפתוחות בגליל העליון. בלי מים ובלי מכשיר טלפון. מאוד ברור שגיא חייב שינוי, התחדשות, אז מה הולך להיות? מאידך הוא נראה שפוי, לא מדוכא, לא נראה לחוץ, השפה קולחת, עברית צחה, ההסברים מנומקים. המחשבה צלולה. על כן, הוא לא אידיוט.
אז אם הוא לא אידיוט, איך הוא נוסע לשהיית לילה ליערות בלי תוכניות.
"או. קי." פניתי אליו, "נלך בדרך שלך. הנה הגענו. שעת ערב. אתה יורד באיזה צומת הזוי, אני ממשיך בדרכי. ואתה? מה אתה עושה? אין לך מים לשתות, לא אוהל סיירים, לא נר לשעת לילה. לא אוכל. הסיפור הזה, לא מתפתח עם סוף טוב" אמרתי בקול רם.
"או, שאולי אתה לא בונה על סוף טוב. העיקר שיש בו סוף.
דממה כבדה ירדה עלינו. גיא הבין שהבנתי.
אין לך מכשיר טלפון נכון? " המשכתי.
"יש" אמר פתאום, שלח ידו לכיס האחורי ושלך מכשיר עטוף בבד צבעוני.
"יש לי טלפון, אבל הוא כבוי, מנותק וללא בטרייה, רק למקרה הכי גרוע.".
הבנתי. ממש הכל הלך והתבהר. גם התנוחה הקפואה שלו, העיניים העצומות ומנצנוץ הדמעות, הבין שהבנתי.
אין-זאת כי חשב על הכל האיש. לא רצה סימני דרך לשרידי גופתו שתאכל על ידי התנים והצבועים הלילה.
"אתה מוכן לשתף אותי במה שהולך לקרות? "
שוב נותרה הדממה.
"אתה מוכן, שנקבע מקום מפגש לשעת הלילה. אגיע ב... נגיד... ב22.00 .
תשאיר דרך מילוט. אולי תתחרט, אז אני אהיה שם, אאסוף אותך ".
האיש הליט את ראשו בכפות ידיו, ונדמה היה לי שאני שומע יבבה. קול חרישי של בכי, אך לא שמעתי תשובה.
עצרתי את האוטו בצד. הסיטואציה נראתה לי הזויה.
איש זקן מעורר רחמים, שאיני מכיר, יושב לידי כבר שעה, אנחנו מתחברים, נהיו קצת חברים, פורץ לפתע בבכי, מה לעשות? לחבק אותו ????
עד כמה שהסיפור מוזר, ככה אני מרגיש מחובר. לאחר הכל, כשאספתי אותו אספתי גם את האחריות עליו. התחלתי להפנים. אני מוביל את האיש הזה למקום ללא מוצא. אין דרך חזרה. אין לו סיכוי לשרוד את הלילה. אך כנראה, גם אין לו כזו כוונה.
השקט השתלט. הדממה החלה להעיק.
הוא ישב והרכין גופו לפנים. אני הפניתי לעברו צדודית, מביט בו ומתקשה להחליט. מתוך עמקי הכפיים העוטפות את פניו, נשמעו המילים :
"נכון. החלטתי להגיע אל ההרים, לרדת בצומת שאמרת, וללכת אל עומק הוודאיות. כשיגיע הלילה. אמצא איזה מקום מסתור, גומחה בין הסלעים, קפל קרקע בין העצים, יש לי בכיסי מספר רב של כדורים, אבלע וארדם.
בבוקר לא ימצאו את גופתי. אני שם מבטחי בחיות הטורפות. בדקתי בגוגל, יש כאן כאלה. אפילו אתה לא תדע את מקום היעלמותי.
לילדיי זה ייקח שבועות להבין. אתה הרי לא הולך לספר להם שהסעת אותי. נכון? גם למשטרה אתה לא הולך לדווח...נכון ??? " חזר ושאל.
הביט בי עם עיניים דומעות. "הם לא יידעו מקום המצאי.
כשיבחינו שאני לא מבלבל להם ת'מוח, שאני לא מתקשר, יאמרו תחילה, הוא בטח עם חבר ולא יותר. אחרי עוד ימים יגיעו אלי הביתה, שם תחכה להם מעטפה על השלחן.
גם את ימות "השבעה" חסכתי להם. אין צורך בסידורי גופה, ללא מצבה, לא לוויה ולא קבורה. אז מה רע? רק ירושה, לא גדולה, אבל ממילא הם יתרמו אותה. יקימו כמה ספסלים ומזרקה בגינת ציבורית. יקימו כיכר על שמי עם שלט מתכת בפינה צדדית. ככה, טוב לכולם. ייהנו בטיולם בשדרה ותנעם להם ישיבתם על הספסל, מן הסתם.
חשבתי על הכל וסידרתי. רק שלא יריבו.
"ואני? " שאלתי אותו. "מה עלי? מה המשך תפקידי? אולי תרצה שאמסור להם הודעה. אולי מילות אהבה לפרידה. אולי פשוט אשב מולם, ואספר להם, מה אירע?"
"לא" ענה בנחרצות. "אתה סיימת את חלקך, הם ייקחו את מותי על מצפונם".
"ומה" הפלאתי בשאלה. "וכי יש אפשרות אחרת?
אתה לא חושב שמותך רובץ על מצפונם?"
כשהגענו לנקודת הצומת בה התכוון גיא לרדת ולהשאיר אותי עם החידה הלא פתורה, מה קרה לאחר שהמשיך את דרכו אל הוואדיות, אל הבלתי נודע.
עצרתי בצד.
נשארנו קפואים על מקומנו. רגע דרמטי. מעמד מכונן. הדממה אמרה את הכל, בסופה של שיחה הופכת קרביים.
התחושה הזכירה לי את הרגעים לפני החצייה הירדן אל שטחי עבר-הירדן, עם יחידת הצנחנים בה שרתתי. ידעתי שממשימה כזו, לא כולם חוזרים.
המבטים שלנו היו מבועתים. שלחתי לעברו פיסת נייר. עליה היה רשום מספר הטלפון שלי. "הנה, שיהיה לך את המספר, אולי יקרה משהו ותזדקק לעזרה."
להפתעתי גיא אסף את הנייר והכניסו לכיס. ראיתי בזה סימן מעודד.
ואז, רגע לפני שהוריד רגלו אל המדרכה, הפנה מבטו ואמר: "אני מאוד מעריך ומוקיר, גם מופתע מגודל העניין שאתה מגלה באיש זקן, שאינך מכיר, שכאילו משום מקום השתלט לך על האוטו וכפה עליך דרמה מטלטלת. זה לא סיפור פשוט. לא התכוונתי לספרו, אבל, בהיותך כה מעורב וכה אכפתי, נפתחתי, נחשפתי.
קשה לי להאמין שאנשים זרים יפַתחו כזו אמפטיה. נטעתי בי אמונה חדשה בערך האדם. מאידך, אני חש גם צער על שילדיי לא זכו להכירך, היו לומדים מהו כיבוד אדם ו"אל תשכחוני לעת זקנה"
תעמוד לך זכות גדולה בשעריי גן עדן. תודה לך."
אמר וירד מהמכונית
נסעתי משם והלאה.
כמובן שכל הערב ישבתי על המרפסת בביתה של "הידידה". בהיתי בנוף הנפלא הנשקף מרום הגליל העליון – מלכיה ומשגב עם. למטה נשקפו האורות של יישובי אצבע הגליל, כפר גלעדי, כפר יובל. אך המחשבות שלי נדדו הרחק משם.
הצלצול שקטע את חוט בהייתי היה אכזר. חזק ופתאומי.
"מה עכשיו צלצול טלפון ?!!" , חשבתי.
על הצג הייתה הודעת מסרון לא מזוהה :
"אפילו את שמך איני יודע. אני גיא. זוכר וודאי.
מכשיר הטלפון שלי, כפי שספרתי לך היה כבוי. מנותק ומוסר מה"סים". עשיתי מה שצריך
למנוע אפשרויות מעקב אחרי. אך בכל זאת לקחתי עמי טלפון, כנראה שלא הייתי שלם עם המהלך, כך אפשרתי לזעקה להשמיע קולה: רגע רגע... ואולי???
כנראה שלא הכל היה סגור אצלי עד הסוף.
אני חי בהתלבטויות, כבר שבועות. לא קל. מבלי משים חיפשתי כל הזמן את הסולם, לרדת מהעץ.
ואז אתה הופעת – איש נפלא שכמוך, חֶבֶל הצלה עליך וגם סולם.
אני יושב כאן בחושך בוואדיות ופתאום פוחד מפני החיות.
מהרהר הרהורי כפירה, נזכר בשעה הארוכה שעברה, מעלה בזיכרוני את כל פרטי השיחה. האין זו אצבע האלוהים שהייתה כאן ? שהנחתה אותנו להיפגש כי לכך נועדנו בתחנת הדלק ההיא באלונים?
כי הרי ברור לי שאתה הוא שליח. עקשן, קשקשן, חשבתי לי כל הזמן :"בחיי, תניח לי כבר ודי"
האמנתי שאתה באמת סוג של שליח כשהופעת פתאום והעליתי בי פקפוק.
מהפקפוק נולד געגוע. רצון עז להחליף מילה אחרונה. כמו הנידון למוות לפני התלייה.
התחברתי לטלפון, לשמוע בפעם האחרונה את קול ילדיי. להיפרד בכמה מילים.
כשהפעלתי את הטלפון הוצג על הצג מסר מהבת שלי. הוא נשלח כבר שעות קודם.
ונותר ללא התייחסות.
"אבא... יקר. שְמַח !!!!
אתה הולך להיות סבא בפעם התשיעית.
אני בהריון.
נפגש בשבת. אוהבת אותך."
נעתקו המחשבות במוחי. נותרתי המום מעוצמת צירוף המקרים.
האמנם? היתכן? האם בכל זאת יש כזה תפקיד בחיים - ה"שליח"
PHOTOS.GOOGLE.COM
New item by Finzi Yoshko
לייק
תגובה
שתף
סיפור, מתוך ספרי החדש, שיצא לאור. השבוע
"רחוב לילנבלום...ממש בפינה".
סליחה, אתה מגיע אולי לגליל העליון?
הייתה לי אז, באותם ימים חברה. אולי בעצם ידידה...
פעם ניסינו לשדרג קשר, מידידה לחברה - לא הלך.
ניסינו יזיזה... גם לא היה משהו. אז נשארנו "ידידה".
והנה, ימים באים, והשתלטה על חיינו הקורונה עם חל"ת,
"סגר" עם "חצי-עם-מושְבַת".
השיממון מרקיע, "הלבד" כבר משפיע
כדי לבלום את המדרון התלול המֵדרדר ישר לשיגעון,
חיפשתי מוצא אל המרחב הפתוח, החופשי, בדרך עוקפת.
הרגשתי חייב איזה שינוי, שישטח לי את עקומת הטרפת.
נזכרתי פתאום באבישג.
למה שלא אסע אליה. היא גרה עמוק עמוק, רחוק רחוק, מעבר לשני ה"גלילים",
הגליל התחתון והעליון. מעבר לחורשות, מרחק אלפיים שנות,
במקום שם נגמר ההיגיון ומתחיל הדמיון.
בררתי איתה, מה דעתה.
אמרה שהמפתח מתחת לכד הגדול השני משמאל . היא אצל החבר, במושב אשתאול.
בבוקר בבוקר, מוקדם מאוד, עוד בטרם השמש החלה לזעוף ולהלקות. יצאתי לדרך.
אוהב את שעות האשמורת האחרונה. אור ראשון רק מבצבץ. הקרירות עדיין במלוא אונה.
הגעתי לתחנת דלק. זה באמת הזמן לתדלק, וגם לשתות את הקפה הראשון.
התענגתי לי על הזמן הפרוס כל כולו לפני, יכול לעשות ככל העולה על רוחי.
קצת קניות, קצת שטויות, והנה אני כבר חוזר לרכב. להמשיך בנסיעה.
מרחוק, אני רואה איש. אדם, לא צעיר, נשען על המכונית שלי.
נראה לי מוזר.
מתקרב.
הוא פונה אלי בחיוך רפוי, : "אולי אתה מגיע לגליל העליון? "
נראה לי מה-זה מוזר. כי הרי בדיוק לשם אני מגיע.
מתבונן בחשדנות באיש. מאיפה הוא הופיע לי פתאום. למה דווקא אני ?
"מה זה עליון? כמה עליון הוא העליון שלך ? " שאלתי
"כל עליון שתציע, יהיה טוב לי." השיב בחיוך יותר רפוי ומדכא מזה הקודם .
"מ'זתומרת," שאלתי. "העליון' זה חמישית מארץ ישראל. מה קרה לך – לאן אתה צריך? " חקרתי ביתר תקיפות.
"תראה," ניסה להשיב לי ברכות, בניסיון לבטל חשדנות. "אני רוצה את השקט של ההרים, את הבדידות של היערות, את האוויר החופשי ורעש הנהרות, כך ש... כל 'עליון' שיש לך להציע, מתאים לי"
המשכתי להתבונן בו מהוסס ומתלבט. בוודאי שהאיש מעורר תמיהה בהחלט.
אלא שלא איש צעיר היה, כך שאפשר להסיר חשש לפרובוקציה. הוא די מבוגר, כך שלא יראתי מפניו, ראיתי בבקשה שלו נטו קריאה לעזרה. אבל בכל זאת... לך תדע. מה הסיפור שלו ?. גם אני הרי נוסע לחפש את השקט שלי. אז אולי שקט ועוד שקט זה כבר רעש? מי יודע ?.
אבל... לא הרגשתי נעים לסרב. האיש באמת נראה כמי שזקוק לעזרה, כאמור... לא צעיר, אולי אפילו בא בימים. אז.... טוב.
יצאנו לדרך. הדממה היה מעיקה. צריך היה לקחת איזה פטיש ולשבור אותה.
לא נעים לשבת על משטח דממה, שעות. "מה אתה עושה? " שאלתי לבסוף.
"כלום" ענה חטוף ומידי. באופן יבש ומעורר תחושה של..."בחייך, תניח לי, הנסיעה ארוכה, אל תתחיל כבר עכשיו להתעלק , אני לא צוות הווי."
חזרנו לדממה. אך לא להרבה זמן. המוזרות שלו החליפה בעיני גוון, התחילה בלבן, כעת משחירה מעט, צצה כבר עכירות, עוד רגע ואתחרט על כל האבירות.
"בכל זאת, מעוניין לדעת" המשכתי על אף הכל , לא רוצה להיות מעורב בתסבוכת.
"אתה בטח מבין על מה אני חושב" ניסיתי את כוחי בהסבר משכנע. "אתה מבקש להגיע לצפון. או-קיי. אבל הצפון זה... כל כך המון מקום. מה? חשוב לי לדעת, שלא אהיה מרוח כאייטם מחר עם תחילת החדשות. מבין?"
הבטתי בו, אלא שהוא חייך חיוך מצומצם ולא הגיב. החמיר מבטו בחלון שלפניו, ועיניו אמרו כבר את הכל.
המשכתי על כן בניסיון לדובבו. כי הסירוב שלו נראה לי חשוד משהו. למה שלא יספר? פתאום נהיה לי חשוב, סיטואציה אפילו קצת מפחידה.
"תשמע" הוספתי. "נגיע בצהרי יום. אתה יורד באיזה וואדי מאחורי מסך היערות ומחפש לך את השקט לשבת ולבהות. אבל...תראה אותך, אין עליך כל תרמיל, לא שמיכות, וגם לא נראה שיש לך אפילו מה לשתות. אז ...סלח לי שאני חוזר ומברר איתך. אתה בסדר? הכל בסדר? אולי תשתף אותי?
האיש המשיך לשמור על שתיקה רועמת. לא הסב אפילו את פניו לעברי, ארשת פניו נותרה נוקשה, חמורה, על גבול הזועפת, כאילו רצה לזעוק ... חלאס!!!
אולי אותו לא שכנעתי בשאלות המעוררות דאגה שהצגתי, אבל את עצמי חרפנתי.
פתאום הבנתי שמשהו כאן באמת לא נראה בסדר. לא יתכן שאדם יגיע לאזור די פרא של הארץ, בלי תוכנית, בלי תיק או תרמיל, רגוע ושאנן, בלי לחשוב איפה, מה... ולאן, איפה לעזאזל אשן?
מה הפלא שאני דאגן? משהו לא מסתדר כאן.
איך יעבור את הלילה הקר? מה ישתה יותר מאוחר? ומאיפה יבוא הקפה של הבוקר ? ואז, חשבתי לי, אם הוא לא הרחיק לכת במחשבה עד לשם, מן הסתם, אין לו עניין בבוקר, בחזקת : "יהיה מה שיהיה".
נראה לי שהוא תכנן רק עד לערב. על מחר, ידאג כבר מישהו אחר.
המשכנו בנסיעה עוד דקות ארוכות, האמת. נלחצתי. התחלתי לחשב את המשך מהלכיי. מה לעשות? אולי אעצור בצד, ואפנה אליו בנחרצות : "או שתסביר לי, או שתרד כאן"
עוד אני מארגן לעצמי את נוסח השאלה, הוא פצה פיו להשיב:
"שמי גיא. אני ממושב בהרי ירושלים. בן 72. אני אלמן ערירי. חי בגפי.
יש לי 4 ילדים ו9 נכדים.
יש לי בריאות שמגלה כבר סימני עייפות, התשישות כבדה. הפנסיה טובה ויש לי גם, ברוך השם, בית קטן בערבה.
בודד בחיי, המחשבות על מחר מעוררות אותי לשאלה: האם אתעורר בבוקר? או יקישו לי בדלת רק כשסירחון הגופה יעורר בחילה. כבר שנה שאני ככה חי. בחרדה, בבדידות חונקת, 4 קירות סוגרים עלי, אפילו הציפורים מבינות שעל איש כמוני אין מה להיבנות. את הקן, הקימו בחצר של השכנה. רק ג'וק בודד מגיח לעיתים מהפינה מתחת למדיח, אני שמח לקראתו, כאילו היה המשיח.
מקווה שהוא לא מפרש את שמחתי כאקט מלחמתי. נהפוכו, אני איש ידידותי.
מעסיק עצמי ביצירת חברותא, למשל מציע שותפות בבניית מחילה לנמלים במרפסת. עוקב אחריהן. אפילו שמות נתתי להן. כבר חודשים אני מתרגש מקורי עכביש חדשים. העכבר, גם הוא חבר מן עבר, שנעלם יום אחד. מעניין, מה קרה.
רק ילדיי נעדרים. הם מאוד מוצלחים, על כן עסוקים, מתרוצצים כל היום, רק אני חסר להם עם כל בלבולי הביצים.
אני מתקשה להבין אותם, אבל החיים המודרניים, מחייבים התמסרות עד כלות סביב לשעות היממה. ואני, זקן טרחן, מה לעשות, אני לא אצלם בתוכניות.
אם אתקשר בכל זאת, ואכפה עליהם שיחה. ארגיש אח"כ מבוכה. חצוף שכמוני. אגואיסט, רק על עצמך אתה חושב, אתה לא קולט מנימת הדברים, מקוצר הרוח של ההסברים, ש... ראבאק... תניח לנו כבר עם הברבורים.
התלבטתי איך להמשיך את חיי. מחד, הילדים מלאי כוונות טובות. חונכו לעבודה קשה. לעשות ולהצליח, אז הם מגשימים. זה שחיי בבדידות ומשעממים, ללא עיסוקים וללא נשים, אז, את מי אתה בעצם מאשים? חייהם מסודרים, עשו הכל בעצמם מאז הנישואין. ילדים משפחות, התחייבויות. את המשכנתאות מישהו צריך לכסות. אז אין מה לעשות, צריך לעשות.
האמת שעייפתי מלחפש מפלט, עד שלבסוף החלטתי על הנסיעה הזו לגליל, לבדוק אפשרויות." סיים את דבריו להרכין ראש בשקט.
הזדהיתי עם סיפורו, הבנתי את המצוקה. זוכר את אימי, עליה השלום, מתרגשת עד דמעה מכל ביקור אצלה. ובכל זאת, נראה לי הסיפור, כאילו נקטע באמצע. נו....? אז מה עכשיו?
לא סיים עם הסבר מהן האפשרויות שפתוחות בגליל העליון. בלי מים ובלי מכשיר טלפון. מאוד ברור שגיא חייב שינוי, התחדשות, אז מה הולך להיות? מאידך הוא נראה שפוי, לא מדוכא, לא נראה לחוץ, השפה קולחת, עברית צחה, ההסברים מנומקים. המחשבה צלולה. על כן, הוא לא אידיוט.
אז אם הוא לא אידיוט, איך הוא נוסע לשהיית לילה ליערות בלי תוכניות.
"או. קי." פניתי אליו, "נלך בדרך שלך. הנה הגענו. שעת ערב. אתה יורד באיזה צומת הזוי, אני ממשיך בדרכי. ואתה? מה אתה עושה? אין לך מים לשתות, לא אוהל סיירים, לא נר לשעת לילה. לא אוכל. הסיפור הזה, לא מתפתח עם סוף טוב" אמרתי בקול רם.
"או, שאולי אתה לא בונה על סוף טוב. העיקר שיש בו סוף.
דממה כבדה ירדה עלינו. גיא הבין שהבנתי.
אין לך מכשיר טלפון נכון? " המשכתי.
"יש" אמר פתאום, שלח ידו לכיס האחורי ושלך מכשיר עטוף בבד צבעוני.
"יש לי טלפון, אבל הוא כבוי, מנותק וללא בטרייה, רק למקרה הכי גרוע.".
הבנתי. ממש הכל הלך והתבהר. גם התנוחה הקפואה שלו, העיניים העצומות ומנצנוץ הדמעות, הבין שהבנתי.
אין-זאת כי חשב על הכל האיש. לא רצה סימני דרך לשרידי גופתו שתאכל על ידי התנים והצבועים הלילה.
"אתה מוכן לשתף אותי במה שהולך לקרות? "
שוב נותרה הדממה.
"אתה מוכן, שנקבע מקום מפגש לשעת הלילה. אגיע ב... נגיד... ב22.00 .
תשאיר דרך מילוט. אולי תתחרט, אז אני אהיה שם, אאסוף אותך ".
האיש הליט את ראשו בכפות ידיו, ונדמה היה לי שאני שומע יבבה. קול חרישי של בכי, אך לא שמעתי תשובה.
עצרתי את האוטו בצד. הסיטואציה נראתה לי הזויה.
איש זקן מעורר רחמים, שאיני מכיר, יושב לידי כבר שעה, אנחנו מתחברים, נהיו קצת חברים, פורץ לפתע בבכי, מה לעשות? לחבק אותו ????
עד כמה שהסיפור מוזר, ככה אני מרגיש מחובר. לאחר הכל, כשאספתי אותו אספתי גם את האחריות עליו. התחלתי להפנים. אני מוביל את האיש הזה למקום ללא מוצא. אין דרך חזרה. אין לו סיכוי לשרוד את הלילה. אך כנראה, גם אין לו כזו כוונה.
השקט השתלט. הדממה החלה להעיק.
הוא ישב והרכין גופו לפנים. אני הפניתי לעברו צדודית, מביט בו ומתקשה להחליט. מתוך עמקי הכפיים העוטפות את פניו, נשמעו המילים :
"נכון. החלטתי להגיע אל ההרים, לרדת בצומת שאמרת, וללכת אל עומק הוודאיות. כשיגיע הלילה. אמצא איזה מקום מסתור, גומחה בין הסלעים, קפל קרקע בין העצים, יש לי בכיסי מספר רב של כדורים, אבלע וארדם.
בבוקר לא ימצאו את גופתי. אני שם מבטחי בחיות הטורפות. בדקתי בגוגל, יש כאן כאלה. אפילו אתה לא תדע את מקום היעלמותי.
לילדיי זה ייקח שבועות להבין. אתה הרי לא הולך לספר להם שהסעת אותי. נכון? גם למשטרה אתה לא הולך לדווח...נכון ??? " חזר ושאל.
הביט בי עם עיניים דומעות. "הם לא יידעו מקום המצאי.
כשיבחינו שאני לא מבלבל להם ת'מוח, שאני לא מתקשר, יאמרו תחילה, הוא בטח עם חבר ולא יותר. אחרי עוד ימים יגיעו אלי הביתה, שם תחכה להם מעטפה על השלחן.
גם את ימות "השבעה" חסכתי להם. אין צורך בסידורי גופה, ללא מצבה, לא לוויה ולא קבורה. אז מה רע? רק ירושה, לא גדולה, אבל ממילא הם יתרמו אותה. יקימו כמה ספסלים ומזרקה בגינת ציבורית. יקימו כיכר על שמי עם שלט מתכת בפינה צדדית. ככה, טוב לכולם. ייהנו בטיולם בשדרה ותנעם להם ישיבתם על הספסל, מן הסתם.
חשבתי על הכל וסידרתי. רק שלא יריבו.
"ואני? " שאלתי אותו. "מה עלי? מה המשך תפקידי? אולי תרצה שאמסור להם הודעה. אולי מילות אהבה לפרידה. אולי פשוט אשב מולם, ואספר להם, מה אירע?"
"לא" ענה בנחרצות. "אתה סיימת את חלקך, הם ייקחו את מותי על מצפונם".
"ומה" הפלאתי בשאלה. "וכי יש אפשרות אחרת?
אתה לא חושב שמותך רובץ על מצפונם?"
כשהגענו לנקודת הצומת בה התכוון גיא לרדת ולהשאיר אותי עם החידה הלא פתורה, מה קרה לאחר שהמשיך את דרכו אל הוואדיות, אל הבלתי נודע.
עצרתי בצד.
נשארנו קפואים על מקומנו. רגע דרמטי. מעמד מכונן. הדממה אמרה את הכל, בסופה של שיחה הופכת קרביים.
התחושה הזכירה לי את הרגעים לפני החצייה הירדן אל שטחי עבר-הירדן, עם יחידת הצנחנים בה שרתתי. ידעתי שממשימה כזו, לא כולם חוזרים.
המבטים שלנו היו מבועתים. שלחתי לעברו פיסת נייר. עליה היה רשום מספר הטלפון שלי. "הנה, שיהיה לך את המספר, אולי יקרה משהו ותזדקק לעזרה."
להפתעתי גיא אסף את הנייר והכניסו לכיס. ראיתי בזה סימן מעודד.
ואז, רגע לפני שהוריד רגלו אל המדרכה, הפנה מבטו ואמר: "אני מאוד מעריך ומוקיר, גם מופתע מגודל העניין שאתה מגלה באיש זקן, שאינך מכיר, שכאילו משום מקום השתלט לך על האוטו וכפה עליך דרמה מטלטלת. זה לא סיפור פשוט. לא התכוונתי לספרו, אבל, בהיותך כה מעורב וכה אכפתי, נפתחתי, נחשפתי.
קשה לי להאמין שאנשים זרים יפַתחו כזו אמפטיה. נטעתי בי אמונה חדשה בערך האדם. מאידך, אני חש גם צער על שילדיי לא זכו להכירך, היו לומדים מהו כיבוד אדם ו"אל תשכחוני לעת זקנה"
תעמוד לך זכות גדולה בשעריי גן עדן. תודה לך."
אמר וירד מהמכונית
נסעתי משם והלאה.
כמובן שכל הערב ישבתי על המרפסת בביתה של "הידידה". בהיתי בנוף הנפלא הנשקף מרום הגליל העליון – מלכיה ומשגב עם. למטה נשקפו האורות של יישובי אצבע הגליל, כפר גלעדי, כפר יובל. אך המחשבות שלי נדדו הרחק משם.
הצלצול שקטע את חוט בהייתי היה אכזר. חזק ופתאומי.
"מה עכשיו צלצול טלפון ?!!" , חשבתי.
על הצג הייתה הודעת מסרון לא מזוהה :
"אפילו את שמך איני יודע. אני גיא. זוכר וודאי.
מכשיר הטלפון שלי, כפי שספרתי לך היה כבוי. מנותק ומוסר מה"סים". עשיתי מה שצריך
למנוע אפשרויות מעקב אחרי. אך בכל זאת לקחתי עמי טלפון, כנראה שלא הייתי שלם עם המהלך, כך אפשרתי לזעקה להשמיע קולה: רגע רגע... ואולי???
כנראה שלא הכל היה סגור אצלי עד הסוף.
אני חי בהתלבטויות, כבר שבועות. לא קל. מבלי משים חיפשתי כל הזמן את הסולם, לרדת מהעץ.
ואז אתה הופעת – איש נפלא שכמוך, חֶבֶל הצלה עליך וגם סולם.
אני יושב כאן בחושך בוואדיות ופתאום פוחד מפני החיות.
מהרהר הרהורי כפירה, נזכר בשעה הארוכה שעברה, מעלה בזיכרוני את כל פרטי השיחה. האין זו אצבע האלוהים שהייתה כאן ? שהנחתה אותנו להיפגש כי לכך נועדנו בתחנת הדלק ההיא באלונים?
כי הרי ברור לי שאתה הוא שליח. עקשן, קשקשן, חשבתי לי כל הזמן :"בחיי, תניח לי כבר ודי"
האמנתי שאתה באמת סוג של שליח כשהופעת פתאום והעליתי בי פקפוק.
מהפקפוק נולד געגוע. רצון עז להחליף מילה אחרונה. כמו הנידון למוות לפני התלייה.
התחברתי לטלפון, לשמוע בפעם האחרונה את קול ילדיי. להיפרד בכמה מילים.
כשהפעלתי את הטלפון הוצג על הצג מסר מהבת שלי. הוא נשלח כבר שעות קודם.
ונותר ללא התייחסות.
"אבא... יקר. שְמַח !!!!
אתה הולך להיות סבא בפעם התשיעית.
אני בהריון.
נפגש בשבת. אוהבת אותך."
נעתקו המחשבות במוחי. נותרתי המום מעוצמת צירוף המקרים.
האמנם? היתכן? האם בכל זאת יש כזה תפקיד בחיים - ה"שליח"
