סיפורים
שלהבת
אולי את יודעת איפה זה גאולה 10 ? שאלתי את שלהבת. אל מי את הולכת? אל יוחנן המאירי. יוחנן? מה קרה לו ? קטוע. ממתי הפניה? מאתמול. שלהבת דפדפה בתיק הרפואי ומלמלה לעצמה: הרוטינה מורידה אותי ביגון שאולה. שוחחתי עם בית לוינשטיין ולא קלטתי במי המדובר. שלהבת פלטה אנחה כבדה והוסיפה, הוי יוחנן יוחנן, דאָס רעדלה האט זיך איבערגדרייט .
מה האידיש שקפצה עליך פתאום ? שאלתי. שלהבת התבוננה בי, חייכה חיוך אדמוני ולא הוסיפה.
כהרגלי בקודש עליתי את שש הקומות ברגל. שלט הפח שהתנוסס על דלת המהגוני הכריז, המאירי. אישה צנומה, לבושה חליפת עור שחורה, עדויה בענק פנינים לבן פתחה בפני את הדלת. שלום, שמי .... את המרפאה בעיסוק? פניה המפודרות חפו מכל מבע. כן, עניתי, אבא שלך בבית ? עיניה הירוקות ננעצו בי כסכינים, יוחנן מחכה לך שם. הצביעה אל עבר חדר המגורים, טרקה את הדלת ונעלמה.
בואי לכאן , שמעתי קול בס קורא אלי. פניתי אל עבר הקול. איש שדוף מכונס בתוך כיסא גלגלים כחול, צקצק בלשונו המתבדרת בתוך פיו חסר השיניים. חוטמו הארוך והרחב המרחף קלות מעל שפתיו השמוטות,עיגן בקושי רב את משקפיו הכהות. הוא הסיר את משקפיו, שלח מבט בלתי ממוקד ופסק: חמדה לא תשוב עוד. גבה הר גבוה ביננו. מתחנן אני בפניה לסיוע, לעזרה מזערית,לקורטוב של שירות. ללא הועיל. ליבה לב אבן.
התבונני בי .... כאשר אבדתי אבדתי. שבר כלי שכמותי. גבר בגברים הייתי, והיום סמרטוט. הסחבה קוצרת יחס נאה יותר. דירה זו היתה פעם ביתי. והיום, אסופה של קירות אקראיים סוגרים עלי כבית אסורים. לשם מה הגעת? דברתי על ליבם בבית לוינשטיין! ציינתי חזור וציין בפניהם. אין נפש אחת בעולם שתנקוף אצבע למעני. כאילו ולא יצאו הדברים מפי. איש לא העז להמרות את פי בעבר.. כל הצעותיך לחינם הם. הקרח בלבד יזכרם. מקצועך נהיר לי. לא אחת, בהיותי עדיין עו"ד רב פעלים , כוונתי את לקוחותיי הנכים למרפאות בעיסוק. דרכי תמיד צלחה. ממון רב נפסק ללקוחותיי הנכים, בזכותי. סכומים נאים שאפשרו להם חיי נוחות וכבוד. והיום, מחבק אשפתות אני. התבונני בי. ללא רגליים. פצע ענק לופת את אחורי. יבשו עצמותיי. כלו כל הקיצים. כיסא גלגלים הוא כל עולמי. וגלגליו מעוותים כגופי, חסרי תנועה כרגלי. ראי את דירת הגג שידעה ימים יפים מאלה. חדר מגורים בגודל 70 אמות רבועות. מידות מרשימות חסרות פשר. בית הכיסא מצוי בירכתי הבית בלתי נגיש לאדם חף רגלים שכמותי.ובית המרחץ? צפון לו אי שם בקצוות משכני ואין אני בא אליו. את מימי אני מטיל אל תוך בקבוק זה והפרש בדלי. אתך הסליחה . מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.. הייתי מלך, הארי שבחבורה והיום, נסתם הגולל על חיי. שבר כלי, אפסי.
חמדה אינה חפצה בי עוד . לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. למותי היא משוועת. כל עוד נשמה באפי אין ביכולתה לפנותני מהדירה, אף על פי שאין עוד הדירה בבעלותי. למוסד ברצונה לשלחני. אותי למוסד? יוחנן המאירי במוסד? יוחנן המאירי במוסד!!. מפה לא ישליכוני!!! רק בתכריכים יפנוני. את כספי ורכושי היא גזלה. ממון רב היה בכלי. התבונני על הבית הריק. מיטב הרהיטים האיטלקים פארו אותו. הכל נגוז ואיננו.
נער כבן 16 הגיח מאחד החדרים . הפטיר שלום ויצא מהבית. מספר דקות אחריו הופיע ילד כבן 10 התבונן בי חייך ויצא אף הוא מהבית.
ברגע זה יכולה את לעמוד על כוונותיי. אפילו שני בני, יוצאי חלצי, עצם מעצמותיי,מאין אייגן בלוט אונד פלייש , אינם מבחינים בי. בועת אויר אני עבורם. מבית מדרשה של חמדה יצאו השנים. היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו? את לבי הם לא יפלחו.. לא אפטור אותם בקלות מנוכחותי. עד שאתבקש לישיבה של מעלה אהיה נטוע מולם על כיסאי, כאשת לוט .
שלהבת המתינה לי במשרד למרות שיום עבודתה כבר הסתיים. נו שאלה שלהבת. נו מה? תמהתי. איך היה הביקור? לא הייתי זקוקה ליותר. סיפרתי לה כל שהיה. והוספתי: יושב לו גבר בן שבעים, הנראה זקן בהרבה מגילו, על כיסא גלגלים עלוב, רגלו הימנית קטועה מעל הברך. רגלו השמאלית קטועה מתחת לברך. פניו כבויות. עיניו האפורות מתרוצצות מצד לצד. ללא שיניים. בגדיו מלאי כתמים. מסביבו ערמות בגדים, כלים מלוכלכים ושאריות מזון על הרצפה. ריח כבד של שתן נודף ממנו ומסביבתו. רק מיטת עץ נמוכה ניצבת בסלון ענק. בקצה השני של הסלון ממוקמת טלוויזיה בגודל 50 אינץ וזהו. לא כלום. שממה. צריך להעמיד את אישתו וילדיו למשפט ציבורי על הזנחה פושעת.
יוחנן המאירי, יוחנן. מי היה מאמין, נאנחה שלהבת והוסיפה, הלך הגמל לבקש קרניים, וקטפו את אוזניו.
התבוננתי בשלהבת, המתנתי לפרושים. היא התרוממה, קרבה אלי והוסיפה: לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב. מה קורה לך היום שלהבת. מאז הבוקר את משתמשת בפתגמים מיושנים. התכוונת שאבד עליהם הכלח. שוב את עושה את זה. שלהבת הנהנה בראשה, לקחה את תיקה וצעדה אל עבר הדלת. נמלכה בדעתה, שבה אלי, התיישבה לידי ואמרה: את צודקת. משהו קרה לי היום. חזרתי עשרות שנים אחורנית... יוחנן, או כפי שקראנו לו יוחי, ואני נולדנו כאן. רחוב גאולה, ממוקם על השטח בו היה פרדס מאירי-גפני. גפני הוא שם נעורי. יוחי היה כל מה שנערה חלמה עליו אי פעם. פיו הפיק תמיד מרגליות. נהגנו להתחרות בפתגמים . הן בעברית והן באידיש. ידו תמיד היתה על העליונה.עשינו הכל יחד. בעיקר דברים שיוחי רצה.. מלבד רכיבה על סוסים. יוחי היה מוכן לרכוב איתי אבל שנא זאת, כי אני רכבתי טוב ממנו. תמיד ניצחתי אותו בתחרויות. אהבתי אותו כמו שרק נערות בגיל העשרה מסוגלות לאהוב. הייתי מוכנה ללכת אחריו באש ובמים. החלום שלי היה להיות וטרינרית. הורי רשמו אותי ללימודים באנגליה ולא היתה מאושרת ממני ביודעי שיוחי ילמד שם משפטים. עתידנו המשותף היה מובטח.. החתונה נערכה ברוב הדר. יצאנו לאנגליה מצוידים היטב. את יודעת, כשהפרוטה מצויה בכיס האנשים, הכל קל וורוד.
בשנה החמישית ללימודנו באנגליה , באחת מתחרויות הסוסים, נפלתי מהסוס. איבדתי את ההכרה. סיפרו לי שהייתי מחוסרת הכרה עשרה ימים. התעוררתי בבית חולים. לידי ישבה אישה לא מוכרת. לימים הבנתי שזו אימי. אט אט שבה צלילותי לקדמותה. הזיכרון תעתע בי. ניסיתי לקום מהמיטה ולא הצלחתי. פלג גופי השמאלי לא נשמע לי. הרופאים הסבירו לי שבעקבות הנפילה נפגעתי במוח.
הועברתי למרכז שיקום ושהיתי בו שלושה חודשים. יוחי נהג להגיע בסופי שבוע ולעיתים באמצע השבוע כשהתפנה מלימודיו. שני ספרי פתגמים וניבים שקיבלתי מתנה, ליוו אותי לאורך כל הדרך . למדתי בעל פה עמודים שלמים. זה היה החלק המאתגר בתהליך השיקום הארוך והמייגע. חזרתי לעצמי ביום בו התחרות עם יוחי על פתגמים היתה קולחת וידו של יוחי היתה לעיתים על התחתונה. זיכרוני חזר לעצמו ואפילו השתפר.. למדתי אסטרטגיות שהפכו לנכסי צאן ברזל עבורי. הלכתי בעזרת הליכון ומקל .החגיגה האמיתית היתה ביום בו הצלחתי ללכת לאורך המסדרון, ללא כל עזרה או תמיכה.
מהאוניברסיטה הציעו לי לשוב ללימודים בשנה הבאה ואני נותרתי חסרת מעש. יוחי היה טרוד בלימודיו מכף רגל ועד ראש. הוא החל את לימודיו לתואר שני ובמקביל נכנס להתמחות במשרד לעורכי דין. יוחי ואימי שכנעו אותי לחזור הביתה. לא היה עליהם לעמול קשה. התגעגעתי לשמש, לריחות הפריחה לשמים הכחולים . התגעגעתי הביתה.
כשנחתנו אמרה אימי: שלהבת , שכחתי לספר לך שעברנו דירה. עברתם דירה? מה פתאום? מתי? לאן? למה לא סיפרת ? אל תתרגשי כל כך, לא סיפרתי , אז מה? עכשיו אני מספרת. עברנו כי אין לי צורך בבית כל כך גדול.
דירת הורי היתה בלתי נסבלת. כוך אמיתי.
אמא היכן ישנה מרים? שאלתי בדאגה. מרים עזבה אותנו. אמא, זה לא יכול להיות! אני מכירה את מרים מאז שנולדתי. מרים היא חלק מהבית. חלק ממני. ומי עוזרת לך היום ? אני עוזרת לעצמי. מה יש לי כבר לעשות בדירה הקטנה? חצר אין לי. עצים אין. פרחים אין. ילדים אין. רק אני ואבא. מה אנו כבר צריכים?
נכנסתי לחדרון הקטן שיועד לי ופרצתי בבכי. בכיתי ובכיתי ולא הפסקתי. בבית החולים לא בכיתי כמו שבכיתי בחדר שאבי ואמי יעדו לי. חשתי כעס, תסכול ובגידה מצד הורי.
אבי ניגש אלי, חיבק אותי חזק ולא אמר דבר. אבא למה לא הכנתם אותי? למה לא התייעצתם איתי? ילדתי, נצרי בקרבך את הזיכרונות היפים והטובים מילדותך. עם הבית ובלעדיו הם לא ימחקו לעד.
לא יכולתי להתגורר בדירת הורי. החלטתי לשכור דירה קרובה אליהם. הורי התנגדו נחרצות. למרות התנגדותם עזבתי. זו היתה עזיבה צורמת וכואבת. אימי בכתה. אבי הסתגר בדלת אמותיו ולא פצה את פיו. היה ברור לי שבמצב כזה יקשה עלי לדרוש מהורי שיתמכו בי ונאלצתי לצאת ולעשות לפרנסתי בפעם הראשונה בחיי. התחלתי לעבוד כמורה מחליפה לביולוגיה בתיכון בו למדתי. שכרתי דירת חדר קטנטונת .
השקעתי את כל עתותיי בעבודה. אט אט התאהבתי בילדים ובהוראה. האתגר החדש הפנט אותי. הודעתי לכולם שאינני שבה לסיום לימודי הוטרינריה. מצאתי את ייעודי.
יוחי ואני שיגרנו זה לזו מידי יום מכתבי אהבה וגעגועים. מכתביו הראשונים שמורים בביתי עד היום. שיננתי אותם. דקלמתי אותם וחלמתי באמצעותם.
אני אדקלם לך קטע קצרצר: לזו שאהבה נפשי, לאחת ויחידה. בלעדיך אינני יודע כיצד מתקיימים. יומי חסר ניצוץ. שעותיי מלאי געגועים. אני חולם אותך בהקיץ ואת באה אלי בלילות. שערותיך הלוהבות מונחות על הכר וצחוקך המלבלב מתנגן על מיתרי מוחי. ריח גופך עוטה עלי שכרון מענג. ויד ענוגה פורמת את מסתרי לבי...
מברק בישר לי שיוחי מגיע . סערתי כולי. שרתי ובכיתי. קפצתי ובהיתי. פמליה נכבדה נאספה בשדה התעופה. מלבדי הגיעו הוריו, שלושת אחיו והורי. התנפלתי עליו ולא הרפיתי משפתיו הלוהטות . אינני יודעת כמה זמן עמדנו מכורבלים זה בזו עד שהגיע לאוזני תחינתה של אימי . שלהבת שלטי בעצמך. די ילדתי. פני להטו. התרחקתי קמעה ואפשרתי לאחרים לקדמו בברכותיהם. משדה התעופה נסענו לבית הוריו. בית ילדותנו. תאום לבית הורי שנעלם. הכל שב על מקומו. הריחות , הפינוקים, הארוחות, הכלים,המשרתים, המפגשים החברתיים והשפה היפה.
שבתי להיות הנסיכה.
יוחי חיפש בקדחתנות משרד להשתלב בו. לא היה מאושר ממנו ביום בו חתם על חוזה שותפות עם עו"ד אברמוביץ את מנחנזון הידועים. למחרת נפגשנו עם הורי ברחבת המוזיאון. לאחר כשעה של התבוננות בציוריו המרהיבים של קנדינסקי, נפרדה החבילה. יוחי ואבי הודיעו שיכולת הריכוז שלהם מוגבלת וקבענו להיפגש במסעדת המוזיאון.
המפגש המחודש ביננו היה שקט ביותר. אמי ואני פטפטנו , סיפרנו התלהבנו. אבי, שאף פעם לא הרבה לדבר, נאלם לחלוטין ויוחי שכל כוחו היה בפיו, קימץ במילים.
בלילה יוחי היה מרוחק ושקט. לא הצלחתי לדובב אותו. כששבתי מעבודתי בבית הספר, מצאתי פתק מוצמד לורד על השידה ובו נרשם: הובהלתי ללונדון בעניין משפטי סבוך.
סתם ולא הוסיף.
הימים נקפו. מיוחי לא נשמע דבר. שקעתי במרה שחורה. נתקפתי בחרדות. הבנתי שדבר חמור ביותר קרה לו. ככל שהזמן חלף מאז היעלמותו, כך מצבי הלך והחמיר. אבי עזר לי בחיפושים אך ללא הועיל. הוריו נדבקו ממני בחיידק הדאגה והחלו להפעיל את מערכת קשריהם הענפה. יום יום הם ביקרו אותי. עודדו וניחמו אותי. ופתאום גם הם נעלמו. כשהגעתי אליהם הם השיבו פני ריקם. התחמקו ממני. הפכתי לפרסונה נון גרטה . טענו שאינם יודעים היכן בנם האובד. פניתי לעו"ד אברמוביץ שותפו של יוחי וכך נודע לי שיוחי הפר את החוזה באמצעות מברק מאנגליה. אביו הגיע למשרדם להסדיר את הקנסות על ביטול החוזה.
יוחי נעלם ולקח ממני את תומתי, תקוותי, שמחתי וחלומותיי. הרגשתי מושפלת, מכוערת, זנוחה, ובלתי ראויה. עזבתי את עבודתי. לא יצאתי מחדרי.הגפתי את החלונות והתריסים וניתקתי עצמי לחלוטין מהעולם החיצוני. שבועות שכבתי במיטתי ובהיתי בתקרה. אימי ואבי טיפלו בי כבתינוק בן יומו. הם התהלכו על בהונות. סעדו אותי בדומיה. לא שאלו שאלות ולא העירו הערות.. שמעתי אותם מתלחשים אבל למילים לא היתה כל משמעות.
באחד הימים הופיעה בחדרי מרים. נכנסה בסערה לחדרי, פתחה את החלונות, הסירה מעלי את השמיכה ובקולה הרם וסמכותי אמרה: שלהבת עכשיו קמים! אין דבר כזה להישאר במיטה! מרים ליוותה את הוראותיה במחיאות כף קצביות. הוצפתי באושר פנימי. שבתי הביתה. שבתי לבית הגדול והמרווח ואל מרים שאף פעם לא אכזבה. שבתי להיות בתם הקטנה והיחידה של חסיה ושמריהו גפני. ומרים שבה אלי.. כמעשה קסם הילכה עלי מרים. כמהופנטת מילאתי אחר הוראותיה. קמתי, התרחצתי, אכלתי, ישנתי הכל כנדרש.. אבי סידר לי עבודה בבית החולים כפקידה במשרד רישום בחדר מיון.
עשור שלם חלף על פני. עשר שנים של עגינות.. עשר שנים של קמילה איטית. עשר שנים בהם כל בקר בשבע בדיוק התעוררתי. בשבע ושלושים עליתי על קו ארבע . בשבע חמישים וחמש החתמתי שעון . הדבקתי מדבקות. באחת בצהרים יצאתי לאכול ארוחת צהרים בחדר האוכל. ישבתי לבד ליד השולחן הפינתי הצמוד לציור מעשה ידיו של סלבאדור דאלי המתאר אישה הצופה מבעד לחלון. באחת וחצי חזרתי להדביק מדבקות על התיקים . בארבע החתמתי כרטיס . שבתי אל ביתי בחמש. אכלתי התרחצתי . אבי ואמי ישבו לצידי עד שמונה ובשמונה הלכתי לישון. לא קראתי, לא הקשבתי לרדיו, לא פתחתי מכתבים ולא שוחחתי עם אנשים.
ואז הגיע מכתב מהרב צדיקוב. אמי פתחה את המכתב עיינה בו, בעיניים דומעות ובקול רועד קראה לפני :
" אני שמח לבשר לכם שאיתרנו את מר יוחנן המאירי. יש בידנו גט כריתות חתום בנוכחות שני עדים. החל מהיום את מותרת להינשא בשנית..." היא פסקה לקרוא. נחירות מוזרות יצאו מפיה. גופה התעוות . היא נפלה ארצה דוממה. פרצתי בבכי ובצעקות רמות. נענעתי אותה. לא חשתי בדופק. אחזתי בראשה קרבתי את פי לפיה ולא פסקתי להנשימה. למחרת קברנו אותה. קוננתי מעל קבר אמי. קוננתי עליה וקוננתי עלי. קוננתי על קשר שהיה וחלף.קשר שהפך חד סטרי מרגע שנאלמתי. קוננתי על שתיקתי שקטעה את חיי וחייה לפני עשר שנים. קוננתי על דרך שאבדה. על נתיב ארוך שאין ממנו דרך חזרה.
היא מתה ואני שבתי לחיות.
שבתי לחבוש את ספסל הלימודים ובו זמנית המשכתי בעבודתי... הצבע שב לפני והחיוך לעיני. זקפתי קומה. רעננתי את רעמת שערותיי האדמונית. רכשתי מלתחה אופנתית. גברים החלו לחזר אחרי ותחושות רדומות שבו להציף אותי.
הרביתי להיפגש עם אבי, אך שתקנותו הכבידה עלי מאד. כשהודעתי לו שמצאתי מחדש אהבה, הוא התכנס בתוך עצמו ומלמל: שתשרה השכינה ביניכם.
שבועיים לאחר הולדת בני הבכור, נפח אבי את נשמתו. ללא ייסורים וללא מכאוב.
היתה זו פרדה שונה, אחרת.. פרדה עם עצב ואבדן וללא אשמה.
צואתו של אבי הופקדה בידי איש שלומו, הנוטריון הזקן עו"ד שומכר. הגעתי אליו עם חברי לחיים ועם בני . שלהבת, הזהיר שומכר תוך שהוא פותח את הצוואה, ידעת אכזבות רבות בחייך, דעי לך שאינני איש בשורות. אביך ירד לחלוטין מנכסיו. ולכן אל לך לצפות לממון.
אבי הוריש לי את הדירה הקטנטונת, ועשרים אלף שקלים בחשבון הבנק.
בחדרו השאיר אבי תיבת מסמכים מאורגנת ומסודרת. תוך כדי מיון המסמכים, הבחנתי במעטפה חומה עליה התנוסס השם יוחנן. שלושה מסמכים זהים בצורתם בצבצו מהמעטפה. המסמכים הכילו מספרים. 136450 , 20000 ו- 77500. סידרתי אותם לפי תאריכיהם. התאריך הראשון היה זהה ליום חתונתי ובו נרשם 20000. השני נשא את תאריך פציעתי ובו היה כתוב המספר 77500 . והשלישי תאם ליום הגעתו של יוחנן לארץ ונשא את המספר 136450.
מתחת לכל מספר נרשם : אני מאשר שקיבלתי את הסכום הנ"ל בלירות שטרלינג, ממר שמריהו גפני, לטובת אשתי האהובה, הלו היא בתו שלהבת לבית גפני. ולראיה באתי על החתום: יוחנן המאירי.
שלהבת התרוממה מכיסאה, והוסיפה: יש לדרוש על כל קוץ וקוץ, תלי תלים של הלכות. לקחה את תיקה, הניחה על כתפה, פנתה אל עבר דלת המשרד, סובבה ראשה ושאלה: מה דעתך, מה הדין ומי הדיין?
נס ציונה , פברואר 2004
