הוא אהב להניח את ראשו על הבטן שלי. עוד בפגישתנו הראשונה, אחרי הסרט, הוא הצהיר שזה מה שהוא אוהב.
"להניח את הראש על הבטן? למה?" שאלתי בחצי חיוך, מנסה להבין.
"פשוט ככה... אין לי הסבר".
לימים התגלה שיש לבחור סיבה. חבל שגיליתי אותה מאוחר מדי.
אני זוכרת שהיינו אצלו בדירה, אני שכבתי על הספה וראיתי טלויזיה, והוא הכין לנו קפה. כשהוא התקרב, התרוממתי לישיבה, מקרבת אלי את ברכיי. היה לי קצת קר, והוא הבחין בזה. הוא הניח את הספלים על השולחן והצמיד אותי אליו בחיבוק. תוך כדי הוא שלח יד לכיוון הבטן שלי, מזיז את שכבות הבד ומלטף את העור החשוף.
"האצבעות שלך קרות!" קפצתי בחיוך.
"תשכבי" הורה לי במבט רציני.
נשכבתי לאחור על הספה, מעיפה מבט על ספלי הקפה החמים. האדים השקופים קרצו לי, רציתי להתחמם איתם, אך הבחור נשאר בשלו.
הוא הרים את חולצתי ובהה בבטן שלי. הרגשתי איך מבטו חוקר אותי. כבר התרגלתי למבטים הממושכים שלו בבטן שלי, אבל תמיד התרגשתי. היה בזה משהו מאוד מיוחד, אף בחור לא התלהב כל כך מהבטן שלי. בכל פעם שהייתי שואלת אותו על מה כל המהומה, היה עונה שיש לי בטן מאוד יפה ומושכת. התשובה שלו היתה ממיסה אותי בכל פעם מחדש, למרות שבסתר ליבי הנחתי שאולי ישנה סיבה נוספת.
הוא קירב אלי את ראשו, מנשק את בטני בעדינות מדהימה. שפתיו נחות ברוגע על הפופיק שלי, בנשיקות קטנות ורכות. אצבעותיו נוגעות-לא נוגעות ונשימותיו האיטיות מחממות אותי. ליטפתי את ראשו, כאילו מחבקת. עצמתי את עיני ונרגעתי. אהבתי נשיקותיו הקטנות, מגעו הרך ותשומת ליבו. לעיתים קרובות היה נרדם על הבטן שלי, מניח עלי את ידיו בחיבוק רפוי.
חמש שנים היינו ביחד. מערכת היחסים שלנו היתה רגועה מאוד, חמה ואוהבת. קיבלנו אחד את השניה, תמכנו, עודדנו וחיזקנו. לא היו הרבה ריגושים או הרפתקאות סוערות, אבל היה לנו טוב ביחד, במסגרת השקטה שבנינו שנינו. האהבה שלו לגוף שלי ובעיקר לבטן, לא חלפה. ציפיתי שלאחר זמן כה רב ביחד, תרד לו קצת המשיכה והתשוקה. אך הוא המשיך להעריץ את גופי בדיוק כמו בפעם הראשונה שנפגשנו.
ערב אחד הכנתי ארוחת ערב רומנטית. תכננתי לדבר על חתונה. ידעתי שאני לא אקבל הצעת נישואין מרגשת, כי הוא לא הטיפוס, אז החלטתי פשוט לדבר על זה. הוא חזר הביתה וחייך למראה השולחן המסודר והרומנטי.
"לכבוד מה?" שאל אותי כשסגר את דלת הבית, אך אני התקרבתי אלו ונישקתי אותו, לא משאירה לו אפשרות לדבר או לשאול. לבשתי את השמלה האהובה עליו. דקה כזאת, מגיעה עד הברך ודי צמודה. הוא אומר שהיא עושה לי את הגוף הנשי ביותר שקיים, ואני פשוט חושבת שהיא סתם היתה קנייה מוצלחת.
"אני רוצה לדבר איתך על משהו" אמרתי לו לאחר שהרמנו לחיים.
"כן?" שאל אותי, מניח את כוס היין על המפה הלבנה.
"אנחנו ביחד כבר המון זמן... וחשבתי שאולי אנחנו צריכים להתחיל ללכת לכיוון של...".
את המשפט לא הספקתי לסיים. הוא קם מהשולחן בלי להסתכל עלי ויצא החוצה. נשארתי המומה, מביטה בדלת ומחכה לו שיחזור. לא דמיינתי שעיניין החתונה יבהיל אותו עד כדי כך. המשכתי לשבת, מצפה שיירגע ויחזור, אך זה לא קרה. האוכל התקרר והנרות טיפטפו על המפה הלבנה. כיביתי את האש והתקדמתי לכיוון החדר. המראה מולי הציגה את דמותי. השמלה נראתה לפתע הרבה פחות יפה, שלא נדבר על הבעת פניי. לקחתי גומיה מהשולחן הקטן ואספתי את שיערי, מביטה במראה ותוהה מה עשיתי לא נכון. את השמלה הורדתי מעל גופי וזרקתי אותה על הכסא. לא כך חשבתי שהערב הרומנטי ייגמר, כשאני לבושה בפיג'מה והוא משוטט לו בחוץ. העפתי מהכרית את עלי הוורדים ששמתי קודם לכן, ונרדמתי.
בבוקר מצאתי מכתב שהשאיר לי במהלך הלילה. מכתב קצר, רואים שלא הושקעו בו זמן, רגש או מחשבה. העיקר להעביר את המסר ולברוח. הוא כתב שהוא מאוד מצטער, אבל יש דברים שהוא לא סיפר לי אף פעם. הוא אמר שהוא לא יכול לחזור שוב על אותו סיפור, כי הוא פוחד שההסטוריה תחזור על עצמה. הוא פוחד מסיבוכים, כך כתב. לא סומך על הטבע שיעשה את שלו. הוא הפנה אותי למגירה שלו, אמר לחפש שם תמונה מתחת לכל הבלגאן.
אחזתי במכתב ומיהרתי למגירה. חיטטתי בין הספרים, האקמול, השעון הישן, המשחה לאף, ומצאתי מעטפה לבנה. בתוך המעטפה היתה תמונה שנראתה לי ישנה מעט.
בתמונה הופיע הוא, נראה צעיר כל כך. לידו עמדה אישה בהריון מתקדם, מחייכת וידיה מאחורי גבה. היא לבשה שמלה דקה כזאת, עד הברכיים, קצת צמודה. הוא הניח את ידו על בטנה, והבעת אושר זוהרת על פניו.
