ימי חמישי. רועי היה פותח את הדלת ומטיל את התרמיל והנשק לפינה לפני שניגשה אליו ועטפה אותו בזרועותיה. כשנפרם מחיבוקה, ליטפה ראשו וסקרה אותו לכל אורכו. כמו תמיד שאלה איך אתה מרגיש חמוד ואם המעיל הזה מחמם והאם אתה אוכל מספיק וכמו תמיד היה עונה שהכול בסדר אמא הכול בסדר, ממהר למטבח וחוטף פרוסה מעוגת השוקולד עם אגוזים שחכתה לו. הייתה גורסת את האגוזים גריסה גסה כדי שייהנה מפריכות הגרגרים כפי שאהב. כשתחב את העוגה לפיו ופרורי שוקולד ואגוז החלו נושרים, גערה בו קלות, הן רק היום הייתה עוזרת והרצפה מבריקה וגם הבוץ על נעליו, אולי כדאי שיחלוץ. מיד היה חופן כף יד תחת סנטרו לקלוט מה שניתן, צוחק ככל שאפשר לו פיו המלא, ורץ החוצה אל הגן.
*
שמש חורפית חיוורת הבהיקה שלוליות והאירה שדות ירוקים עד למפגשם עם שמי עופרת כבדי עננים. קומץ חיילים ושתי צעירות הסתופפו בין הטרמפיאדה ,תחנת האוטובוס והצריפון עם השלט "כיבוד חינם לחיילים" . מכוניות חלפו, ממהרות בפנסיהן הדולקים, בדרכם ממחוזות עלומים אל בתים מוארים וחמים. ריח חביתות וקפה נמהל בריח הגשם וזבל השדות, ותמר, שסיימה לארגן את כריכי הפסטראמה, ידעה שכמו בכל יום חמישי , כשיתחיל להחשיך, יגיעו רוב החיילים . אלה העוצרים לרגע ומתמהמהים, בין הטרמפ שהביא לטרמפ שייקח, יבואו לחטוף מהכריכים, העוגות והשתייה.
מכונית לבנה עצרה ופלטה חייל צנום מתלבט במדיו החדשים הגדולים על מידותיו גורר בקושי רובה וקיטבג עמוס.
" נארגן לו שיירת אספקה,לטירון המסכן הזה," תמר הציעה, ורינה כבר הכינה שקית עם כריך, אך רכב אדום, שרחמיו נכמרו, עצר בחריקה ואספו.
מדוע בחרה לבוא דווקא לכאן כשידעה שבין המוני החיילים יהיו תמיד כמוהו, תמירים ומתולתלי שער שחור, כומתה אדומה על כתף, אבל אף אחד מהם לא יהיה רועי. כבר חלפו עשרים שנה ורוב הזמן הכאב רובץ לו בשקט, בוחר בקפריזיות את הזמן והמקום לצוף ולהציק. אז למה להתגרות בו? מאות פעמים חלפה במכוניתה בצומת הזו עם הצריף והשלט המזמין, ומעולם לא עלה בדעתה להצטרף לצוות ה"דודות" המתנדבות. בכל זאת, כשרינה חברתה, שתוחבת כעת חביתות לפיתות , צלצלה לבקש עזרתה בתחנה, אחזה בה התרגשות מוזרה, תערובת של חשש ואופטימיות שורשית שאף פעם לא אבדה לה, וכמעט אוטומטית אמרה "אוקיי " .
בשנים הראשונות הכאב עטף אותה בכל הזדמנות, במיוחד בימי הזיכרון היה בא , בזרועות מושטות ופתוחות , מובילה אל השורות הראשונות בעצרת, למופע השירה העצובה והמחול המיוסר ולמחרת אל מול המצבה עטורת הזרים והצפירה שמפלחת את האוויר ביללה עיקשת שעולה ,נמתחת וקורסת בגסיסה קצרה עד לתחייתה בשנה הבאה. כך עשרים שנה, והיא למדה לחבק את הכאב ולקבלו כבן בית , לענות בחיוך לטלפונים מאמריקה מהנכד רועי שנקרא על שם דודו, בלי שהלב יחסיר יותר משתי פעימות. להישיר מבט אל התמונות הדהויות של ילדות ונעורים שמתעקשות לגלוש ממגירת הזיכרונות העמוסה, גם כשמנסים לסוגרה בכוח.
טנדר צבאי עצר וחייל מגולח ראש ועטוף דובון קפץ לכביש, מסתבך לרגע ברצועת נשקו שהתנודד מכתפו. תמר חשבה מה עוזר לו הדובון החם עם ראשו קצוץ השיער חשוף לרוחות החורף ומי יודע אם לא הגיע מהגולן הקר. החייל מיהר אל הצריף מדלג על השלוליות וכתמי הבוץ.
"בבקשה חייל," רינה קראה אליו והוא נטל את כוס הפלסטיק עם הקפה וסקר בעניין את הדלפק העמוס. לבסוף ניגש לכיוונה של תמר, נטל פרוסה מהעוגה שלידה, ותחבה לפיו בנגיסה גדולה. פירורי שוקולד ואגוזים החלו נושרים ותמר עקבה אחר נפילתם, פירור פירור, מרחפים, צונחים עד רצפת העץ, מתערבבים בגרגרי הבוץ ומתכתשים איתם תחת נעליו. החייל לגם עוד מהקפה, הניח את הכוס על הדלפק, ניגב פיו בשרוולו, משך את הרובה על כתפו ויצא אל הכביש בלי להביט לאחור. תמר ראתה מכונית אפורה עוצרת ואוספת אותו.
היא תטאטא אחר כך, אין טעם כעת, כי העוגה נותרה עדיין כמעט בשלמותה. ממתינה.
