סמול ישראלי- זה אני "
אני הייתי שם. גדלתי שם,
במחנה ההוא, עם הקוקו והסרפן, אלה שבנו את רביבים, דגניה ומשגב-עם
אני מאלה שמכונים בבוז "ישראל הראשונה". אתם מבינים, יַעַנוּ - "סמול".
אבל היי,
אז...לא היה בכלל ימין. "הסמול"
היה אז "וואחד ביג", ומסביב היה רק חול וחול.
השממה שרתה בכל, הביצות טובעניות, האחזויות צצו כפטריות,
חומה ומגדל בחולות, הדלות פשתה, שמיר ושית.
השפה העברית- רוסית, גרמנית, תל אביב – "אחוזת בית"
לנפתלי הרץ יצאה איזו מנגינה - "התקווה", זו הייתה אז הבשורה.
המעפילים שרו את המילים בחיל וברעדה מבלי להבין אף שורה.
המלריה קטלה יותר מהפדאיון, גם הבריטים הוסיפו שמן למדורה
הייתי שם, בדיוק נולדתי. אני ו"ישראל הראשונה"
לאותן שלוליות חורף קפצנו. אח"כ לאותן שוחות, כשבאו המלחמות.
ואני וישראל הראשונה", מתוך המצוקה והפחד צמחה האמונה.
נכון חלשים ונרפים היינו, 'סמולנים'. אבל... היי... - הקמנו מדינה !!
ממטולה עד לנגב, מן הים עד למדבר,
כל בחור וטוב לנשק, כל בחור על המשמר.
ה- "סמול", היה כאן כל בחורה, כל בחור.
ה'ימין' היה קיים אז רק במסדר הצבאי. "לימין-שור"
וגדלה הארץ, קלטה ופָרְחָה. ה"הורה" הייתה סביב למדורה,
ההיאחזויות נראו בכל פינה, "הצנע" חילק את כל מה שהיה, במשורה.
היינו 'סמול', אבל הכל היה "ביג טיים", מכאן התפתחה "ישראל הראשונה".
מועט, כן, אבל הרוח הייתה איתנה
עמלנו, גם חרשנו, (לא רק במחרשה ולא רק בספרים)
חרשנו ברגליים... מרחבים, שדות, מכתשים והרים.
מעטים היו הנחלים שלא צלחנו, אבנים שלא הפכנו.
חלוצים בלי מרכאות, בלי תקציבים - בנינו, לחמנו, רקדנו
הכרנו כל מערה. (קברי צדיקים, צצו אח"כ), כל מאהל בדואי, כל גמל ועז
חצינו קצות הארץ, עם מפה ומימיה, עוד הרבה לפני עידן הוואיז.
הצבעים היו רק שחור ולבן, אפור, צבע חול וצבע ים.
אהבנו את אברהם ואת ישמעאל גם.
היינו בטוחים שאהבה מנצחת תמיד, שהשוויון מגיע לכל פועל.
תמימים כאלה... 'סמלנים', ישמרנו האל...
חשבנו שהדת זו רק אמונה - לא מקצוע. עובדים ומשרתים כולם, גם המאמינים
ה"מעט" שהיה, שייך להמונים.
הצבא הוא העם. והעם זה כולם,
והנכה הוא שלם. לא חצי בנאדם.
גר, יתום, אלמנה, עלם ועלמה וגם ה'מסכן'.
כולם קהילת בני האדם, יתכבדו בפרורי העוגה היבשה גם כן.
"החילוני" הוא העם, גם "הלא דתי", וגם רחמנא-ליצנן, "הלא יהודי".
גם איש הפלמ"ח גם העולה שהגיע מהמזרח, גם הפולני וגם ספרדי
הנטל הוא רק על מי שיכול,
כל אחד נותן לפי יכולתו, ומקבל, בהתאם לצרכיו הכל.
ואז פרצה המלחמה, ועוד אחת... ועוד... ונלחמנו בכל המלחמות.
מתוך שינה, אני כבר מבדיל בין פגז טנקים לזה של מרגמות.
שרתנו בכל החזיתות, בכל המערכות, גם בבקעה וגם ברמה
חווינו הכל, הצלקות בנשמה נחרתו ממראות השכול, מרגעי האימה,
אח"כ רדפנו ב"ארץ המרדפים", נאחזנו הארץ המאחזים,
גם נארזנו בתכריכים, בארץ הארזים.
ככל שהתפתחנו, התעצמנו, כך רבתה המלחמה. שכלנו גם אח גם אחות.
נפצענו לא אחת, נשחקנו, נקברנו, אבל ידענו - אין מלחמות שמחות.
רק מוות וצער, צלקות עמוקות, אלונקות, שברים והרבה דם
תמיד ידענו להתלכד, להתעלות, כעם אחד, נגד כל העולם.
והדגל שב והורם.
כי זו הברירה ואין אחרת.
כתף אחת, חזית אחת, לא נותקה השרשרת .
שקענו בבוץ הלבנוני, בפעם הראשונה, והשנייה.
אח"כ באו האינתיפאדות, בזו אחר זו, ועוד היד נטויה.
לכל קריאה, לכל מטלה. לכל משימה נרתמנו
מה עוד תרצי מכורה. ונתנו.
ובמקום שאין אנשים - שם "הסמול" - אנחנו.
כל שצריך ארץ אהובה, נתנו ולא נחנו
גיבסנו עצמות, איחינו רקמות, אין מפקפק, איש אינו שואל.
העמסנו על גב, גם פצועים, גם גופות, חזרה לקבר ישראל.
כבשר תותחים היינו, נענינו לכל קריאה, התייצבנו בכל פינה
תמיד עם שיר בלב, נעליים בלויות ולילות ארוכים בלי שינה..
צריך לקרוא את תולדות ארץ ישראל, כדי להאמין.
פעם זו הייתה מדינה אחרת. לא היה בוגד, עוכר, גם לא היה "ימין".
"שנאה" הייתה רק במילון, ביום יום היתה רק אהבה.
היתה אחוה.
גם כשהחרס התרסק, החומה נפלה, והמגדל בער, והאופק עוכר
שרתה האהבה, חַזְקָה האמונה, שיר "הרעות" הושר בכל עצרת, בכל ככר.
"השומר הצעיר", "מחנות העולים", "הצופים" - הבא נגילה,
"בני עקיבא" היו בתוכנו, לא מחוץ לגדר, חס וחלילה.
הנתינה חצתה גבולות הגיון.
ההקרבה את תקרת הדמיון.
השלום, היה כבר כאן, ממש מעבר לפינה.
רק נותרו אז כמה פרטים קטנים לסגור עד סוף השנה...
היה מו"מ. הצד השני כלום לא נותֵן,
וגם אצלנו, כאן, ישנם שלא מוותרים על שתי גדות לירדן.
כדור אחד שנורה פילח את התקווה, את האמונה, את המדינה.
ומתום החושך ניגלה האיש בסגול.
נולד מנהיג כל יכול.
חמור סבר היה המבט.
תנועת היד הורתה "קדימה!!!" והבולדוזר עלה על בית המשפט,
יערות נשרפים, הנחלים שוטפים, הביוב נפרץ ב"בלפור"
הארץ נסדקה, התפוררה, איש עושה לביתו, "שתישרף המדינה", המשחק מכור.
מחרבינו ומשניאנו מתוכנו הוצאנו, ונחצו החיים בקו שחור עבות.
ונחצה העם לשניים, ונוצרו שני עולמות, האחד שווה יותר, והשני שווה פחות
