הודעות והגיגים

שטיח החיים

 

כל העולם במה

וכל אנשיו ונשותיו שחקנים הם.
יש להם את כניסותיהם ואת יציאותיהם,

ואדם אחד משחק תפקידים רבים.

 

מילים ממחזה של ויליאם שקספיר.
(כטוב בעיניכם)

 

ואני מוסיף ואומר.

 

נסחפים אנו בזרם גועש של משחק התפקידים הראשי במחזה בו נכתבים חיינו דקה אחר דקה, רגע אחר רגע, נשימה אחר נשימה.

אין עצירה בין מערכה למערכה, אין מסך יורד ואין הפסקה.

הזרם נושא אותנו, לעיתים בנחת ולעיתים בסערה, ואנו לומדים לשחות בתוכו, לומדים לנשום בתוכו, לומדים לשחק בתוכו גם כשאיננו יודעים עדיין מהו התפקיד הבא שנקבל שטיח נגלל אין סופי נפרס לרגלינו.

לא שטיח מוכן, ארוג וגמור, כי אם שטיח הנארג תוך כדי הליכתנו, חוט אחר חוט, צבע אחר צבע.

שטיח פלאות זה נפתח לפנינו לאט, כמעט ביראה, ואנו פוסעים עליו בזהירות, כמי שיודע שכל צעד הוא גם כתיבה וגם חתימה.

 

 

פוסעים אנו על השטיח ותוך כדי פריסתו מתגלים, צעד אחר צעד, מילה אחר מילה, משפטים חדשים. לעיתים המילה ברורה ומאירה, לעיתים היא מטושטשת, לעיתים היא נכתבת רק למחצה ומחכה שנשלים אותה.

כך, בלי שנרגיש, הופך כל יום לעמוד, כל שבוע לפרק, כל שנה למערכה שלמה במחזה חיינו.

שטיח זה שטיח החיים, והוא נגלל ונפתח ומותיר את הצפייה לאחור, ושם, מאחורינו, נמצא עברינו.

שם טבועות עקבותינו, שם נכתבו המילים שכבר אמרנו, שם נותרו התפקידים שכבר שיחקנו.

מה שלא נעשה, לא נוכל למחוק את אשר נכתב.

נוכל רק להביט בו, ללמוד ממנו, ולזכור שהיה זה אנחנו שכתבנו אותו, צעד אחר צעד.

 

העתיד, העתיד נמצא אי שם, לוטה בערפל הזמן, חבוי בין קפלי השטיח.

הוא עוד לא נפרס, עוד לא נגלה, עוד לא נכתב עד תומו.

אנו, השחקנים הפוסעים בו, יכולים רק לנחש את צפונותיו בעתיד, רק לדמיין את המילים שטרם נאמרו, רק לקוות שהקפל הבא ייפתח בנחת ולא בסערה.

איך שלא נביט, כל העולם במה, ונגזר עלינו להמשיך לשחק במשחק חיינו.

אין יציאה מן הבמה, אין ירידה אל מאחורי הקלעים.

גם השתיקה היא תפקיד, גם ההמתנה היא משחק, גם העמידה במקום היא צעד במחזה.

ולכן נותר לנו רק לצפות במילים הנגללות בשטיח החיים, ולהביט בהן בעיניים פקוחות ובלב פתוח.

ולקוות שהאותיות והמשפטים יהיו ברורים דיים, בהירים ונטולי ערפל.

שנדע לקרוא אותם נכון, שנדע להבין את כוונתם, שלא נלך לאיבוד בין השורות.

לקוות שדפי חיינו יהיו מלאי שמחה ותקווה, מלאי אור וטוב, מלאי מילים של חסד ושל אהבה, ושאנו השחקנים נוכל להוסיף את מילותינו שלנו, להוסיף פסיק כאן, נקודה שם, משפט שלם במקום אחר, ולשנות כחפצינו את אשר ייכתב בעתיד.

 

 

נותר לי לאחל לנו המשך צעידה נעימה ושמחה על השטיח הנגלל במשחקי הבמה של החיים. צעידה שאינה בהלה, צעידה שיש בה התבוננות, צעידה שיש בה נשימה.

במה זו, בה אנו, השחקנים, מסוגלים להיות גם לבמאים וגם למחזאים וגם לשחקנים של חיינו.

לא רק לבצע את אשר נכתב, כי אם לכתוב, לביים, לבחור, להעז.

זכרו, כאשר מביטים במנהרת הזמן מגלים אמת פשוטה ועמוקה.

כאשר הולכים בדרך הישנה, נגיע לאותם מקומות בהם היינו.

אותם נופים, אותם צמתים, אותם משפטים שחוזרים על עצמם.

הדרך הישנה בטוחה, מוכרת, אך אין בה חידוש.

כאשר הולכים בדרך חדשה, נגיע ליעד, ובדרך ניתקל בהפתעות.

לעיתים תהיה זו הפתעה של שמחה, לעיתים הפתעה של אתגר, לעיתים הפתעה שתשנה את כל המחזה.

אך רק בה, בדרך החדשה, נכתבות מילים שעוד לא נכתבו.

דרך ההפתעות דרכינו, וכך היה וכך יהיה.

 

כָּךְ הָלַכְנוּ

מֵאָז וּמֵעוֹלָם

כָּךְ נַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת.

צַעַד אַחַר צַעַד

מִלָּה אַחַר מִלָּה.

עַל הַשָּׁטִיחַ הַנִּגְלָל

בָּמַת חַיֵּינוּ.

 

דן יעקבי

תגובות

דן יעקבי / מילים הן חיים / 22/11/2026 12:32