רציתי

רציתי לצאת איתו למסע של חיים. מסע בו אגלה את עצמי ביחד איתו. חשבתי שרק בעזרתו אוכל להגיע אל האמת הפנימית שבתוכי, אל תובנות העולם, אל השלווה.

רציתי להרגיש את חיבוקו התומך לאורך כל הדרך, לדעת שהוא מאחורי, תומך בי בכל מעשה, מכיר אותי לעומק ויודע איך להתנהג איתי כשאני במצבי רוח שונים.

רציתי שיכיר את האישיות האמיתית שלי. לא להיות בובת ברבי לידו, להיות אמיתית. לצחוק מכל הלב, לבכות בעצב, להתפרק, להשתגע, לקפוץ, לשמוח, להיות מדוכאת. רציתי שיקבל אותי ביחד האופי שלי. שיזרום עם סגנון הלבוש שלי, עם הנוצות שעל השיער, עם האהבה לבעלי חיים, עם האופטימיות התמידית, עם הצורך בחיבוקים, עם האהבה לתת.

רציתי שיעשה אותי מאושרת. שיפרגן, שיתמוך, שיחזיק לי את היד כשאני עושה בדיקת דם. רציתי להתחבק איתו בקולנוע וללכת אחר כך לשתות קפה, רציתי לחזור איתו הביתה ולישון ביחד מכורבלים. רציתי לקום איתו בבוקר וללכת לטייל בטבע, הוא יצלם אותי על עצים, ואני אצלם אותנו מתנשקים.

רציתי שיקרא את מה שאני כותבת, יזהה שחלק מהדברים נכתבו בהשראתו, ויתרגש. רציתי שהמכתבים שכתבתי לו, יכנסו לו ללב. רציתי שיקרא אותם ברגע של עצב, בדידות או שיעמום רגעי. רציתי שיידע שדרך המילים אפשר לבטא עולם שלם.

רציתי לבנות איתו משהו מיוחד. חשבתי שרק כך אוכל להיות מאושרת, רק בתוך קשר זוגי מושלם שכזה. ידעתי שאיתו זה לא פשוט, ידעתי גם שאני לא מסוגלת לעמוד במריבות שיש בנינו, אבל רציתי. רציתי להיות איתו.

ועכשיו במבט לאחור, אני יודעת את מה שלא ידעתי אז.

הבנתי שהוא רק הבונוס, לא הדרך עצמה.