נושא השבוע: הביקורת ואחריותו של המעביר ביקורת על יצירתו של אחר

על הביקורת

מגבלות ומסגרת:

היבט אחד של הביקורת, עליו ברצוני לדבר, הוא "האיך".

הגדרה:

הגדרה מילונית:

1. בחינה ובדיקה

2. הערכה וניתוח של דברים מתוך נקודות ראות שונות

3. הערכה שלילית מתוך ראית חולשות ופגמים. (וראו אבן שושן, הערך ביקורת)

במסגרת של כל פורום אינטרנטי, דוגמת "דרך המילים", קיימים יחסי גומלין בין המבקר למבוקר. המבוקר חושף את יצירתו בפני הקהל שלו, מתוך ידיעה ורצון לקבל את תגובות הקהל ליצירתו ומתוך ידיעה ברורה, שגם אי תגובה כמוה כתגובה (מן הסתם שלילית בתפיסתו הוא).

המבקר, מבחינתו, יודע שיש בידו את ההרשאה והלגיטימציה לענות, בכל מענה לשון, ליצירה המונחת לפניו. המבוקר אוסף את המידע שהוא מקבל ממבקריו ועושה, או לא עושה בו שימוש, לפי רצונו הוא.

לפי זה הייתי מגדיר את הביקורת במסגרתו של הפורום כך:

ביקורת הינה היזון חוזר של מידע בין מבקר למבוקר, לקידום מטרה מסוימת, הנעשית לפי רצונם של שני הצדדים.

מובן שזוהי הגדרה כוללנית, שחובקת בתוכה עולם ומלואו.

המבוקר והביקורת:

כדי שיוצר יצא החוצה עם יצירתו הוא זקוק לדחף, לרצון ולאומץ. לאחר מכן צריך שיהיה לו אמון בעצמו וביכולתו.

גורמים סוציו פסיכולוגיים לחשיפה, יכולים להיות הרצון ל"השבעת" האגו על ידי קבלת חיזוקים מהסובבים לנו, על אחת כמה וכמה במסגרת ספרותית, שם ישנם אנשים מאותו סוג שלנו, העשרת האני שלנו ע"י קבלת גיבוי מקהל הסובבים לנו וכן הגברת האמון העצמי והיכולת, על ידי קבלת חיזוקים מהסביבה.

גורם פסיכולוגי דומיננטי הוא אהבת האני. זהו קטליזאטור להעלאת האגו לרמה כזו של חשיבה, שאין ספק בכך שאנחנו טובים מאוד. וכך כולנו חושבים.

רמת החשיבות שאנו מיחסים לעצמנו, קשורה מאוד לאישיות שלנו. יש שיחשבו שהם גאוני הדור, אחרים יחשבו שהם טובים מאוד ואחרים שהם טובים, אך לא הטובים ביותר.

אך איש מאתנו למעט חריגים בעלי יושר פנימי, נדיר מעיקרו, יחשבו על עצמם שהם גרועים. עובדה זו מספיקה כדי שיצא המבוקר עם יצירתו אל הכלל. (החושבים עצמם גרועים עומדים בעימות מול דחף ההישגיות שלהם ומי שגובר הוא שיקבעו גורלה של היצירה).

גורמים נוספים, נכונים למבוקר, ופתח מחשבה למבקר:

גורם פסיכולוגי נוסף, שאף הוא קשור לחברה בה אנו סובבים, הוא יחוס חשיבות רבה לדברי הכלל, תוך ביטול העצמי בחלק מהמקרים.

עובדה זו תלויה אף היא באישיות המבוקר. אישיות חזקה או חלשה, רגשנית או לא רגשנית, יציבה או לא יציבה, שבירה או בנויה לתלפיות. דגשים אלו צריך לקחת היוצר בחשבון, טרם יציאתו החוצה עם יצירתו. עובדה זו היא גם פונקציה של מידת צבירת ניסיון, בתחום זה או אחר של החיים, מול העמידה בביקורת הקהל. בעל הניסיון יקל לו לצאת החוצה עם יצירתו, מאשר חסר הניסיון.

תחושות:

דחף:

כל אדם- בהיותו יצור חברתי- יש בו יצרים ודחפים. כשם שקיים דחף הכתיבה, כך קיים גם הדחף לצאת החוצה, מהסיבות שמנינו לעיל.

רצון:

רצון הוא תנאי הכרחי לפרסום והוא נלווה אל הדחף ומאדיר אותו במרוצת הזמן החולף. הדחף הוא מעין פולס חשמלי שפועם בלב היוצר, ואילו הרצון הוא בהתאם למצבי רוח, תקופה, פחדים חולשות או יכולת התגברות על פחד קהל וכדו'.

אומץ:

צנעת הפרט, שכה הרבה מדובר עליה בכל מיני מסגרות, חוקים וכללים, חשובה מאוד לאדם היוצר. המבוקר פותח בפני המבקר פתח אל צנעת הפרט שלו, אל חלקת אלוהים הקטנה שלו. מרצון הוא פותח בפניו פתח, להציץ אל עקבות נשמתו, המוצנעים או לא מוצנעים בדף, ולאמור את דבריו הטובים או הרעים. חישבו לרגע כמה אומץ לב צריך אדם רגיש, רופף וחלש, כדי לצאת עם יצירה כזו החוצה. כמה משאבי נפש וכוחות עמידה בפני הביקורת השלילית הוא צריך!

המבקר והביקורת:

מה צריך שיהיה לו, למבקר, שיצא לביקורת?

ידע, כושר בחינה וניתוח, דיוק ואחריות. שאר התכונות- אומץ דחף אובייקטיביות וכו'- הן טריוויאליות.

ידע: להיות בתחום. מובן מאליו. אי אפשר לבקר יצירה ספרותית בלא ידע מינימלי בתחום הספרותי, משום חשש להטעיית המבוקר, בבחינת חוטא ומחטיא.

כושר בחינה וניתוח: רצוי אך לא מחויב המציאות. לדוגמא: ניתן להבין מוסיקה וליהנות גם ללא הבנה. למה הדבר דומה? לאדם הנהנה מקומפוזיציה ציורית מסוימת מבלי להבין דבר בפרטים: בטכניקה, במרכז הכובד של התמונה, בקומפוזיציה, בגוונים, בסימבוליקה, בסוג הצבעים וכדומה. מובן שהמבין בציור, שיראה את טכניקת הטלת הצל, או את מקומה של השמש, המאירה גווני הציור, הנאתו תהיה מרובה, מן הסתם, מההדיוט שאינו מבין דבר ונהנה מנשמתו של ציור.

כנ"ל במוסיקה אפשר ליהנות מהמוסיקה של שופן למשל, המדברת אל הרגש ומזעזעת את הלב עד התפשטות הגשמיות, מבלי להבין כלום בנושא ראשון, נושא שני, פיתוח, אלגרו, קרשנדו ודימינואנדו ושאר עניני מוסיקה. אך מי שיבין את עמעום הקונטרבסים בחלק שני של הקונצרט ולמה הקומפוזיטור בחר דווקא בהם, או טיבה של קדנצה זו, או טיבם של הקלרינטים, המופיעים בקול תרועה דווקא בחלק זה של היצירה, אפשר שייהנה יותר.

דיוק: אי אפשר לחייב.

אחריות: תנאי ראשון לביקורת!!! אכן זו מלת המפתח שבשלה כתבתי את כל המאמר הזה.

האחריות היא תנאי ראשון לביקורת והיא מוטלת על מצפונו ועולמו המוסרי של המבקר. האחריות חובקת בתוכה הרבה אלמנטים וצריכה לקחת בחשבון, שכל מלה שמוציא המבקר מפיו, אפשר שתהיה לה השפעה. בחלק מהמקרים- צפויה, בחלק מהמקרים- לא צפויה. האחריות היא לא דבר שבכתובים, היא אינה חוק ומשפט, אלא היא צו הלב, היא מצפון המבקר, היא הסמכות שניתנה למבקר- מרצון המבוקר- להיכנס לחלקת ביתו הקטנה, שפתח לפני הקהל הרחב, מתוך כל הגורמים שצוינו לעיל, ומתוך ידיעה שאפשר ויצטרך לשלם מחיר בעבור פתיחות זו. נכון שהדרך לצמרת רצופה מוקשים ומכשולים, אך שומה על המבקר שלא יוסיף עוד מכשולים על הקיים. אם יגזים, אפשר שיחסום את הדרך בפני המבוקר ולתמיד.

במה דברים אמורים?

המבוקר, ברגע ששחרר יצירתו אל קהל קוראיו בפורום, קיבל על עצמו את דין החברה בה הוא סובב. אפשר והביקורת תהיה חיובית ואפשר ותהיה שלילית. הוא מודע לכך ומוכן נפשית לכך, שישנם מוקשים בדרך. אך שומה על המבקר האחראי, שכאשר יבחין שהביקורת הולכת אל הנתיב הממוקש, לא יערים עליה מוקשים נוספים שלא לצורך.

מה הם המוקשים הנוספים? אם אמרנו ששלילת היצירה, או העלאת נקודות שליליות בה, עלולות לפגוע במבוקר החלש, הרגשן, הרופף וחסר הניסיון, הרי שעיטוף משפטי השלילה בלבוש שחור, גס ובוטה, עלול להפיל את המבוקר אל הקרשים. להפילו כך שלא יקום עוד. ולא עוד, אלא שינטוש את המערכה. ולא עוד, אלא שיפגע בטחונו העצמי. ולא עוד, אלא יתערער במעשיו גם בעניינים אחרים של החיים. ולא עוד, אלא שעלול הוא ליפול חו"ח למשכב, או לשקוע אל מרה שחורה ...וכבר אמרו רבותינו: "החיים והמוות ביד הלשון".

אחריות!

מי שחושב להגיב ולבקר את נשמתו של חברו, מתוך שחברו הרשה לו לעשות כן, צריך לנקוט במידת היושר והאחריות, ולומר דברי אמת מתוך ידע ומתוך אחריות, ובמקרה השלילי עליו לנקוט ביתר זהירות, ביתר אחריות, מתוך ידיעה שהוא עלול להשפיל או לרומם, להמריץ או להסיג אחור. הלשון, קרי דרך הדיבור, היא המכשלה הנוראה ביותר. לא תוכן הדברים אלא הדרך בה הם נאמרים, האיך!

דחף הישגיות שלילי ודחף הישגיות חיובי- אתגרים ברי השגה ואתגרים שאינם ברי השגה:

קיים מושג של דחף הישגיות. אפשר שיהיה חיובי אפשר שיהיה שלילי.

דחף ההישגיות הקיים בנו, כשמו כן הוא, להתמודד עם אתגרי החיים ולהצליח להשיג אותם.

דחף הישגיות חיובי הוא זה שהאתגר העומד בפניו הוא בר השגה.

דחף הישגיות שלילי הוא זה שהאתגר העומד בפניו הוא בלתי מושג.

יש החושבים שכאשר אדם במצוקה יש לנער אותו כדי להרים אותו מעל האני שלו כדי שימשיך ויפעל, והרי זו טעות חמורה מאין כמוה! ההיפך הוא הנכון.

לאדם במצוקה יש מנגנוני הגנה טבעיים. כשם שיש בו את יצר הקיום, יש בו את היכולת והדחף להמשיך הלאה. הכל שאלה של זמן. עם זאת, מצבו הנפשי הוא בכי רע, הוא חלש יותר, רגיש יותר ופגיע. התערבות החברה יכולה להשפיל או לרומם, תלוי איך ניגשים לאדם הזה. צריך להיזהר מלהוסיף לו מלח על הפצעים שממילא קיימים. לפיכך, יש להגיד לו את האמת, אך בשפה רכה, יפה ולא בשפה מתנכרת, בזה או לועגת. אחרת יוצא שאנו מנצלים חולשתו של אדם להכות בו, ומאחר ואיננו יודעים דבר וחצי דבר על אופיו וחולשותיו, אנו עלולים, במצבו הנוכחי, לגרום לו נזק נפשי, לפעמים עד מצב בלתי הפיך. מובן, ששלב אחר הוא לעודד רוחו מול אתגרים חיוביים וברי השגה. יש להציב בפני המבוקר, ששירו לא טוב בעינינו, אתגרים חיוביים וברי השגה, ולא להשפיל רוחו ולדכאו, במשפטים עסיסיים, בוטים, לעגנים או מזלזלים.

סיכום:

בהתחשב בכל מה שנאמר לעיל אפשר לומר שכשם שביקורת יכולה להיות בונה, היא בהחלט יכולה להיות הורסת. ביקורת חייבת להיות נאמנה לאמת הפנימית של המבקר ויש לומר זאת, מתוך ידע, בצורה מדויקת עד כמה שאפשר ובאחריות. ה"איך" של הביקורת, הוא ערך נעלה וחשוב ביותר כלפי המבוקר. גם ביקורת שלילית יכולה להיות בונה ולא הורסת, שהרי תלוי איך היא נאמרת, באיזו לשון ובאיזו ניסוח. מבקר עשיר בידע ובעל כושר ניתוח מזהיר, שלא נוטל עליו את אחריות הדיבור, עדיף מבחינת המבוקר שלא יבקר כלל וכלל. לגיטימי לביקורת שתסתפק במלה אחת מסכמת, כמו "יפה", "טוב", "לא רע", שהרי גם סיכום זה לביקורת יחשב. אך במקרים בהם מה שיש למבקר לומר הוא מעיקרו שלילי, יש לנהוג במשנה זהירות ולנמק את הטעון, אחרת אין בכך משום ביקורת בונה כלפי היוצר. להגיד סתם "לא טוב", כאילו לא אמרת דבר, שהרי אין היוצר יודע היכן עליו לתקן ומה לא טוב. תמיד יש לזכור שהמבוקר הוא אדם כמוך, שמאפשר לך מרצון להיכנס אל גנו ולבחוש בפירותיו, אך אינך יודע על נשמת חייו, תחושותיו ורגשותיו מאומה, ולפיכך "לאט לך בנער אבשלום."

המבקר החכם, המלומד, בהחלט יכול לסגל לעצמו דרך דיבור טובה, אם יראה את האדם העומד מאחורי היצירה, ועוד יותר אם יראה את עצמו כאילו הוא זה שעומד מאחורי יצירתו העומדת לביקורת, וידמה הרגשתו לתגובה קשה ובוטה ליצירתו הוא. בדרך כלל המציאות מלמדת, שאלו שפוגעים ללא רחם ומצליפים בלשונם, בלא אחריות ובקרה עצמית, אלו האנשים שכאשר הם עומדים מול הביקורת הם הפגיעים ביותר. ועד כדי כך פגיעים שכל כלי של נקמה שעומד לרשותם כשיר הוא. מבחינה זו עדיף שלא יבקרו, או שילמדו עצמם מלאכתה של ביקורת.

משפט המפתח הוא זה שאמרו חכמינו: "החיים והמוות ביד הלשון". לא רק ה"מה" קובע כלפי המבוקר והמבקר, אלא בעיקר ה"איך".

כתב: חגי קמרט, ירושלים