"היא צבועה" אני מציצה החוצה, ולוחשת לאסתי שמסדרת את קופסאות הנעלים במדף העליון.
"מי צבועה?" היא שואלת, ומתנדנדת בצורה מסוכנת מאוד על הסולם המתכתי, כך שאני לוקחת צעד אחד גדול לאחור ליתר בטחון, נורא לא התחשק לי שתיפול עלי ככה באמצע היום. אין לי זמן להתעסקות שכזו. "הבלונדינית הזו שנכנסה ברגע זה לחנות." אני פוסקת, ובוחנת את הבגדים היקרים שלבשה. "היא צבועה, אני מוכנה להתערב איתך שהיא היתה בכלל ג'ינג'ית." אסתי צוחקת והסולם נע ונד קדימה ואחורה. "מה פתאום ג'ינג'ית?" היא שואלת, ואני מניעה את ראשי בבטחון גמור. "ועוד איך, יש לה נמשים על האף. תראי...!" קופסא אחת נופלת ומחטיאה אותי, ואחריה עוד קופסא, והנעלים מתוכם מתפזרים מסביב. אסתי מנסה לחסל אותי בצורה חיננית. "רק לג'ינג'יות יש נמשים על האף." אני קובעת.
"מי אמר לך את השטיות האלה?" נזפה אסתי, "וחוצמזה, איך את יודעת?" אבל לא הקשבתי לה, יצאתי לכיוון הבלונדינית, ולבשתי חיוך ענקי. "שלום גברתי, במה אוכל לעזור לך?" הבלונדינית הצבועה מחייכת וחושפת את שיניה, כמעט ציפיתי לראות גשר שיניים מתכתי, לא יכול להיות שהן כל כך מושלמות. אני חושבת, ושומעת את הקול הנעים שלה. "אני רוצה למדוד את המגף השחור שראיתי בחלון." היא אומרת לי, ואני מתפללת שתאמר 'מידה ארבעים ואחת'. אין צורך להיות מושלמת כל כך אני חושבת, ושומעת מאוכזבת את קולה. "מידה שלושים ושבע." תיחנקי, אני מחייכת אליה. ונכנסת פנימה. אסתי עדיין עמדה על הסולם המתכתי, "אמרתי לך!" אני אומרת לה. "מה אמרת?" אסתי בכלל לא מרוכזת בי, היא שקועה עמוק בתוך ערימת קופסאות נעליים. "שהיא צבועה!" אני משתגעת מחוסר הריכוז שלה. "באמת, נועה!! בדקת?!" היא מביטה בי ממרום הסולם, וידיה על מותניה, לשנייה אחת אני מדמיינת אותה צונחת ברוב הוד והדר על הרצפה. "לא בדקתי." נעלבתי. "אבל אני אבדוק." הבטחתי. אסתי צוחקת כאילו סיפרתי איזו בדיחה, או מינימום איזה סטנד אפ מטורף. "מה את צוחקת? תחפשי לי את מגף העור שיש לנו בחלון, מידה שלושים ושבע... זה שעולה חמש מאות שקל." אסתי מעוותת את פניה בחוסר הבנה. "איזה מגף עולה חמש מאות שקל?" היא שואלת. "נו, ההוא עם האבזמים בצד." אני עונה לה, ומציצה החוצה אל הבלונדינית הצבועה שבחנה נעל אלגנטית עם עקב. מתוך ההזיות הנעימות שמשתוללות במוחי- בלונדינית על עקבים שנופלת - אני שומעת את אסתי מצייצת. "המגף עם האבזמים עולה שלוש מאות שקל במבצע." וכבר שלפה את הקופסא הגדולה. "אה, כן?" שאלתי מאוכזבת עד עמקי נשמתי. "חבל!"
אסתי ירדה מהסולם שהמשיך להתנדנד בצורה מסוכנת, כאילו הילכה על מסלול דוגמנות. "אני אצא אליה." אמרה. "מ'פתאום!!" הזדעקתי, וחטפתי ממנה את הקופסא. "זו הלקוחה שלי, תבדקי מה רוצה האדון הזה שנכנס עכשיו." אני מעניקה לו חיוך מעלף, ופונה לצבועה שנועלת מידה שלושים ושבע. "בבקשה גברתי." גייסתי את חיוך מספר עשרים וחמש, מתוך מלאי החיוכים שלי. "בעצם," היא אומרת לי מהורהרת. "אולי אמדוד את הנעל האלגנטית הזו, בשחור ..." היא מצביעה על הנעל אותה בחנה קודם. מה - את - אומרת! אני מגייסת את חיוך שמונים, החיוך העצבני המוסווה. מזווית עיני ראיתי את אסתי מחייכת ללקוח שנכנס זה עתה. כל כך פשוט, נעלי ספורט. בלי הרבה התחכמויות. והלכתי לחפש נעל אלגנט על עקב, מידה שלושים ושבע. בינתיים מנסה לנחש אם חשקה נפשה בנעל אחרת, יש לה מבט שאני לא כל כך אוהבת. החלטתי. המבט המחפש הזה.
יצאתי אליה מסופקת מאוד, עם נעל עקב אלגנטית בצבע חום. "בבקשה!" אני מחייכת. הפעם החיוך אמיתי. באמת. אבל, הצבועה הקטנה מעוותת את פיה הקטן והמושלם, עם הליפסטיק האדום והמבריק. עושה פרצוף עצוב עד שכמעט ירדו דמעות מעיניי. "אבל, אני ביקשתי שחור.." התפנקה, ואני כמעט חיפשתי טישו כדי לנגב את עיניה. "אה, אני מצטערת!" התמוגגתי. "יש לנו רק בחום."
היא נאנחה, מחשבת בראשה אם כדאי לה בחום, או לוותר. ואז החליטה, "אם ככה, אני חושבת שאולי אמדוד בכל זאת את המגף השחור שהראת לי קודם." התאפקתי לא לנשוף החוצה חזק את כל האוויר שאצרתי בתוכי. "כמובן." עניתי בנימוס, ועוד לפני שנכנסתי פנימה, שמעתי אותה קוראת לי. "חכי!" גייסתי את חיוך חמישים ושבע, ההוא שמראה סבלנות, כשאין לך בכלל סבלנות. "אולי..." התלבטה. "אקח נעל שטוחה, אני חושבת שראיתי אחת בחלון... את רוצה לבוא לראות?" לא! חשבתי. אני לא רוצה. אבל... אין ברירה. הלכתי אחריה בקנאה. היה לה גוף מושלם. תשעים שישים תשעים. או להיפך.... והיא לבשה חצאית מיני שהראתה רגלים ארוכות ואינסופיות, יפות ומושלמות. גם בלונדינית, וגם חתיכה חשבתי בתסכול, והכנסתי את הבטן פנימה עד שנשמתי נעצרה. "את זו...!" הצביעה על נעל שטוחה עם שרוכים. "אה, מצטערת." אמרתי בשמחה. "אין במידה שלושים ושבע." הבלונדינית החתיכה והצבועה היתה עצובה. ועוד לפני שחיפשה נעל נוספת להראות לי, צלצל הטלפון הסלולרי שלה. "היי, מותק." לחשה בקול רם מתקתק, וזה היה רגע מתאים לנשוף החוצה את כל האוויר ששמרתי בבטן. "אני מחפשת נעל מתאימה לשמלה, ולא מוצאת." המשיכה להתחנחן, וחיוך רחב נפרש בשפתיה. הייתי חייבת להודות שהיא גם יפה. אז איפה הקטש פה? שאלתי את עצמי. חייב להיות פגם בכל המושלמות הזו. הגבר שמדד נעלי ספורט יצא החוצה, ובחנתי את הלוגו של חנות הנעלים הקטנה שמודפסת על השקית שאחז. הוא שלח מבט ארוך ומעריך על הבלונדינית, וכמעט נתקל בגבר אחר שנכנס לחנות. ועלי בכלל לא העיף מבט, חשבתי בעוגמת נפש. "גם אני אוהבת אותך, מאמוש!" אמרה הצבועה, ונישקה את פומית הטלפון. מאמוש, באמת!
היא נכנסה, וסקרה שוב את חנות הנעלים הקטנה, כאילו בפעם הראשונה. "אני לא יודעת." אמרה בצער. "אני לא מוצאת את מה שאני מחפשת..." מלמלה. "את רוצה נעלי ספורט?" אני מנסה, והיא צוחקת כאילו אין מחר. "לא יקירתי!" היא עונה בצחוק מצטלצל. "אני מחפשת נעל אלגנטית לחתונה של אחותי." נידבה מידע. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, אבל פתאום אסתי היתה מאחורי, "אולי אני אוכל לעזור?" שאלה בקול ידידותי, ואלי שלחה את המבט המצמית הזה שאומר 'תפסיקי- לבלבל- את - המוח- ותהיי- קצת- רצינית.' כמעט שיחררתי לאוויר העולם את חיוך ארבעים ותשע, המעצבן הזה. אבל התאפקתי. ועוד לפני שהבנתי מה קורה, אסתי כבר הוציאה את כל קופסאות הנעלים במידה שלושים ושבע, ופיזרה אותם מסביבה בצורה מעוררת התפעלות. הבלונדינית היתה מאושרת. הצלחתי לזהות דמעות של אושר. ידעתי שהיא יפה גם כשהיא בוכה, וכל הבולשיט הזה של 'כשאת בוכה את לא יפה..' לא תופס עליה. ואסתי, יעצה ובחנה, ואמרה את דעתה, עד שהבלונדינית אספה לחיקה שתי קופסאות - עם שני זוגות נעלים. ראיתי איך ידה המטופחת מוציאה את הארנק, ואז את כרטיס האשראי. אסתי חייכה אלי בגאווה, ואני, התעלמתי ממנה נעלבת, ופסעתי לקבל בברכה את הלקוחה הבאה. "אני רוצה נעלי ספורט." אמרה לי, ומיד התאהבתי. הנה אחת רצינית. נעלי ספורט. פשוט וקל. למה הכאב ראש הזה של נעלי עקב אלגנטיים, ומגפים עם אבזמים.
אבל אז לפתע עצרה הרצינית ליד הבלונדינית הקטנה, בדיוק כשחתמה על השובר. "רינתוש," צרחה בעליצות מוגזמת לטעמי. "כמה מתאים לך בלונד, יותר יפה מהג'ינג'י שהיה לך...!" אסתי הרימה זוג עיניים ענקיות ושלחה לי מבט מלא בתדהמה. ואני שיגרתי לה את חיוך המאה, החיוך הבטוח והמתמוגג גם יחד. "אמרתי לך שהיא צבועה!!" לחשתי ללא קול, לעיניה בלבד.
