הבנתי פתאום שהדברים יותר מופשטים ממה שאני חושבת או מרגישה.
אַבְּסְטְרַקְטִי כזה שקיים במחשבה בלבד, תיאורטי, לא מוחשי, לא ממשי, שאי-אפשר לגעת בו, או לראות אותו.
את דבר מחלתה של אורנה כולם כבר יודעים, זה לא סוד, אף אחד לא יודע, באיזה מרחק הקץ קרוב, ממעיטים לדבר בקץ הקרוב הזה, וכשלא מדברים ורק המחשבה מתייגעת, הדברים נראים יותר כהתרחשויות של ימים שחורים שדומים לחלום קפקאי. ושהמילים נאמרות טיפין, טיפין כמו רסיסי מים של נחל אכזב, שכמות קטנה שלהם, מטפטפת לעולם אטום, שלא יכול לעזור הרבה, אלא רק להביט באופן ישר ונכון, בצורה הגיונית ומתקבלת על הדעת. ודווקא משם, מהעולם ההגיוני הזה, מתערטלים להם הרהורים, מחשבות, דברים שבלב, הזויים כאלו שנראים כמחשבות סוריאליסטיות מוזרות, כל כך לא מציאותיות, והסוריאליזם הזה מנסה להטמיע את הרציו בראשו של האח הקטן שלי, והוא סופג ויונק אל תוכו את העצבנות המופרזת והתפרצויות הזעם הרגשיות הבלתי נשלטות ואני יודעת שהוא שרוי במצב של היסטריה כשהוא בדרך לאבד את היקר לו, גם אם הוא מתכחש לדברי עצמו, מול העולם ומול ילדיו ונכדיו.
ואחרי ההרהורים על אורנה ואחי , הגעתי לאימא שלי. הפעם לא חייכה אלי, הייתה נראית לי כאילו "בשאנטי שאנטי" שלה , שלווה, רגועה מן , "סתלבטית " אך שהתקרבתי ונשקתי לה, ראיתי שהיא בכלל לא ב"שאנטי" היא ישבה בעגלת הנכים שלה,בוהה, ורִיר לבן וצמיג שהצטבר על שפתיה וצבע אותן בלבן, הדאיג אותי במקצת, היא אפילו לא הרגישה שהיא סובלת. התברר לי שמארוחת הבוקר לא קיבלה שתייה, ארוחת הבוקר בשעה 08:00 ואני הגעתי אליה בשעה 10:45 למעלה משעתיים של יבוש גופני וייבוש מנטאלי הקשור לכושר החשיבה ולפעילות השכלית והרוחנית של מה שנשאר לה מהמוח והתודעה. היא לגמרי לא הייתה מודעת למה שנעשה מסביבה . גיטה המדריכה בעִסוּק העבירה שיעור במילים נרדפות ומילים שנהפכו למשהו אחר.
לאימא לא היה מושג על מה שמדברים, על המגש של עגלת הנכים בו היא יושבת, היה פלקט שעליו רשום בגדול עכבר.
"לאה, מה עושה החתול לעכבר"? שואלת גיטה את אימא.
"חתול זה חתול ועכבר הוא גם כן". תשובה מחוכמת שיעזבו אותה לנפשה.
אחרי שהתאוששה מהיובש עם שתי כוסות מיץ תפוזים עכור התפנתה אלי, לבדוק את מלבושי, אם הצורה החיצונית שאני עוטה על גופי מתאימה לתוכן מחשבתה כאילו הושם במוחה תרגום נתונים לשפת מחשב, וארגונם על-פי קוד שנותר לה במוח. אני יושבת בכסא מאחוריה, כדי לא להפריע לה לראות את חבריה בתרבואוכל, כדי לראות אותי היא צריכה להסתובב 90 מעלות, מביטה עלי בעיניה כמו היו פריסקופ, שבו תוכל לראות דברים מחוץ לשדה הראייה שלה. היא יורה את הערותיה לגבי לבושי, סימנה לעצמה שבגדי נאים , אך אבוי לי, לא הצלחתי להסתיר את התבלטות בטני מחולצתי הרחבה.
"איזו בטן גדולה יש לך! באיזה חודש את"? הערותיה העוקצניות מתחילות לטפטף כמו רעל, כמו הייתי עוד פעם ילדתה מעוררת תמיהה ופליאה, מוזרה, משונה, ובלתי מובנת. חדלתי להתבלבל ושיבשתי את יכולתה להוות גורם פעיל בעל מעמד, או השפעה בעלת תוקף, והפסקתי להיפגע ולהיעלב.
"כן, לפני חודש ילדתי את הוולד העשירי שלי, אחרי 15 חודשי הריון וטרם הספיקה בטני לשוב לקדמותה". אני עונה לה באדישות, אי-אכפתיות, וחוסר עניין. היא מנענעת את ראשה ושולחת את ידיה לצידי גופה, בתנועה של חוסר אמון על סיפורי שבלבל לה את היחס בין הגדלים של חלקי הסיפור.
"איך אפשר להיות 15 חודשים בהריון"? היא תמהה.
"אפשר אם רוצים".
בלי לבקר אותי על לבושי היא כנראה לא יכולה, כמו שהיא לא יכולה להתנתק ממותה בגופה החי.
"אבא לא אומר לך כלום שאת קונה כל הזמן בגדים"?
"דווקא הוא שמח, הוא אומר שהבגדים יפים". ואבא שלי כנראה מאד שמח שהוא בעולם שכולו טוב.
אחת הקשישות מתחילה לבכות ואומרת דברים לא מובנים באידיש, אימא מקשיבה ליבבותיה של הקשישה לידה, ומדגישה את המילה בְּרֵאכאֵל.
"תשאלי את חנה מהיכן היא לוקחת את הבְּרֵאכאֵל".
"מה זה בְּרֵאכאֵל"?
"זה....זה....שבר".
