האינדיאני האחרון

כשיצאתי הפורים הזה מהבית, הרחתי מיד את ריח אבק השריפה באוויר. יש מלחמה הרהרתי בנפשי, ידי מגששות את דרכם אל שני האקדחים החגורים עליי.

ואכן לא לקח הרבה זמן ובפינה הקרובה אני נתקל באינדיאני פראי, צבוע בצבעי מלחמה, ששרד איכשהו את צבא הקאובוים שמסביב. כנראה בגלל שהקפיד לאחוז בידה של אמו ולא להרפות ולו לשנייה.

עקבתי אחריו בחשאי. מחכה לטעות הראשונה שלו. "אני הולך לצוד לי עכשיו אינדיאני" זמזמתי לי, כפזמון אחד המערבונים האחרונים שראיתי.

ואכן בפינה הבאה, הזאטוט נפרד לרגע מאמו, הרפה מידה וניגש לחלון ראווה של חנות קרובה. מיד זינקתי עליו בשליפות. הבזקי אבק השריפה של האקדחים נצנצו באש אכזרית. "מאוחר מדי!" אמרתי לאמו, שזינקה לעברו, "הילד שלך מת!"

אבל ראו זה פלא, הזאטוט סירב להבין את הכלל הבסיסי שאם יורים בך, אתה מת. משהו השתבש לו במוח. תהיתי מתי ראה את המערבון האחרון ואיזה מערבון זה היה בדיוק.

"אתה צריך להיות מת!" זעקתי לעברו.

"לא! לא!" הזאטוט רקע ברגליו ושלף את הגרזן האינדיאני שלו. "אתה פספסת!"

"אתה פספוס, אפס מאופס!" צעקתי. "אני איני יכול לפספס, הרי יריתי לעברך כמה עשרות יריות, אתה עכשיו כולך מחורר, כמו מסננת!"

אימו ניסתה לגרור אותו מהמקום, תוך שהוא צועק כולו אדום ובועט. לעזאזל חשבתי, האינדיאנים האלו אין להם טיפת תרבות. פראי אדם ממש.

"אמרתי לך לא להתחפש לאינדיאני!" גערה בו אמו.

"אבל נמאס לי כבר להיות קאובוי! אני רוצה לקרקף מישהו!" התרעם הילד הפראי, תוך שהוא נהיה אדום יותר מהצבע שמרח על עצמו.

כן, קטע זה, הבנוי על זכרונות ילדותי, בוודאי מוכר לרבים מכם, שהגיעו לגיל המתאים. היום הקאובוי והאינדיאני הפכו להיות חברי מפלגה ועדיין רבים אחד עם השני. אין צורך להגיד איפה תמצא את הקאובויים ואיפה את האינדיאנים... בצד הנגדי שלך, כמובן!