היא עומדת זקופה.
עומדת מול שער הברזל הענק, ונחושה בדעתה לשתוק. נושאת את גופה בהדר מסויים, בגאווה שכלל לא הרגישה, חסרת ביטחון ועצובה, ומשתדלת לא להביט בסוהר שבכניסה, או שמא שוטר היה. לא יכלה להבדיל בין המדים, מה היא יודעת על מתקני כלא וסוהרים? היא בסך הכל ילדה טובה. ליבה הלם בתחושת מבוכה ובושה, מנסה לצמצם את עצמה ומייחלת להישאר קטנה ומכונסת בעצמה. יודעת שהוא מביט בה ויודע במה מדובר. והיא אוחזת בתיק שלה בחוזקה, מאמצת אותו לחיקה, כאילו יכלה לשאוב ממנו את הכוחות להמשיך לעמוד זקופה. כאילו היה מקור כוח מול הכוחות האיתנים של שערי הברזל. 'כן,' היא מייחלת לצעוק, אך קולה נאלם בתוכה בהד. 'אני נכנסת לכלא לצורך התיחדות עם בעלי.'
בעוד דקה, מה שלא יהיה, היא כבר תהיה מצידה האחר של החומה. והסוהר ימשיך לעמוד שם בשמש הקופחת וינסה לדמיין – או שלא – את מה שיעשו כשיהיו יחד סוף סוף, היא והוא. ילד, היא רצתה. את הזכות הבסיסית להיות 'אמא'.
מחשבות מטופשות עוברות במוחה עת שחיכתה, האם תוכל להדוף בידיה את שער הברזל, הידיים שבהן רצתה ללטף את פניו של אהובה? כל כך לא רומנטי, כל כך יבש וקר, כמו לנהל משא ומתן על נושא משעמם וזר. והיא... רק רוצה לחוש את ידיו על גופה. לחוש את אהבתו, ואת הבל שפתיו על שפתיה. של האיש אשר אהבה, ושלא כל כך בטוחה היתה אם היא עדיין מכירה אותו ממש.
בלילה ההוא, עוד לפני שהשוטרים פרצו את הדלת כדי לקחת אותו, נשבע בפניה באהבתו. התחנן שתשמור על עצמה, ולא תפסיק לאהוב אותו. שתהיה שם בשבילו לתמיד, ובין דמעה אחת לשנייה, נחמץ ליבה, ופניו הפכו להיות זרות ובלתי מוכרות. רצתה להבטיח, אבל לא הצליחה. כאב אינסופי אחז בה, בלתי נסבל.
אז היא נכנסת פנימה, והשער נסגר אחריה. מדמיינת אותו כשער כפול, ענק מימי הבינים שנסגר בבת אחת, ודוחף אותה לבור חשוך ואטום, בור שממנו לא יכלה לצאת. כמו מסך של קטיפה עוטפת, סמיכה ומעיקה. וכל הזכרונות היפים מציפים אותה באבחה חדה, אשר נעלמים בשברירי שנייה לא הוגנים. רוצה להיאחז בהם, ולא מצליחה. אין לה פרטיות. גם לא לזכרונות.
והיא הולכת אחרי הסוהרת, בדממה חונקת. עוקבת אחרי צעדיה שמשום מה נראות לה גבריים מידיי, שמה לב ל'אלה' המשטרתית האישית, שתחובה בחגורה הרחבה של מכנסיה, ומנסה לדמיין אותה במצב אינטימי. היא לא מצליחה. עוד דלת אחת נטרקת אחריה, והיא עומדת מולה. שמה לב לפניה נטולי ההבעה, הגבות ישרות וזעופות. שפתיה צרות. ומייד נורה מבטה אל אצבעותיה. אל האצבעות שעוד שנייה קצרה יחפשו בגופה.
היא מורידה חולצה וצמרמורת משונה אוחזת בה. עורה מתחדד. והסוהרת בודקת, מרפרפת על בד הכותנה. ומורידה את החזיה, רק כדי להראות לה שלא החביאה דבר בתוכה. עמדה רועדת מבושה והשפלה, כשחיטטה בכיסי מכנסיה, ובהתה בה עומדת מכווצת, ומחבקת את עצמה - בתחתוניה בלבד. אז היא מתפללת שבכך תסתיים ההשפלה, וכאב עובר בעיניה הכבויות. הסוהרת מרחמת עליה. כך זה נראה מהמקום שבו היא עומדת. כי היא מחזירה לה את המכנסיים, ולא מבקשת יותר דבר. 'רק את התיק,' היא אומרת. 'השאירי פה, בבקשה.' ופתאום באופן מוזר נשמעה לה אנושית. אז היא מנסה לשכנע את עצמה שזה תפקידה ותו לא. לא משהו אישי. לובשת במהירות את המכנסיים, ומחזירה לעצמה את שרידי הכבוד שהחזיקה בכוחות נואשים. את התיק מלווה במבט אבוד.
הסוהרת ליוותה אותה לחדר ההתייחדות. והיא מנסה לדמיין אותו ממתין לה. קצת קשה לה לחשוב, בחלומות הכי רעים שלה לא האמינה שתיאלץ להתייחד איתו בחדר קר ומנוכר, בזמן מוקצב. כשכולם יודעים במה מדובר, החדר אמנם מוקם באיזור שבו לא קיימת תנועת אסירים, ומועטה תנועת הסגל, אבל...
החדר היה נקי. מסודר ומרוהט בפשטות. רק מיטה באמצע. והיו בו שירותים, מראה וכיור רחצה. חיוך עצוב עלה בשפתיו כשבחנה את החדר, "לא אוכל להציע לך אמבט מלא קצף." לחשו שפתיו. ואחרי שנערך חיפוש בחדר, יצא הסוהר והשתררה דממה. הקירות סגרו עליה, והיא פרצה בבכי מותש. הוא קרב אליה, וחיבק בשקט, מלטף את פניה הרטובות מדמעות, נושק לעיניה הלחות. "ששש..." מרגיע אותה. "הכל יהיה בסדר." ומרגישה איך הוא בולע את דמעותיו הוא. "ברוך בואך לארמוני, נסיכה." הוא לוחש באוזנה. והיא עוצמת את עיניה, ומדמיינת את הקירות צבועים לבן, ווילונות כתומים בחלונות, תריסים חומים מוגפים נותנים לשמש לפרוץ פנימה. להאיר את חדר אהבתם. ומיטת אפריון גדולה מכוסה רביד צבעוני ופרחוני. ריח של פרחים באוויר, ואצבעותיו...
אצבעותיו מלטפות את גופה בעדינות, כאילו חשש לשבור אותה עוד יותר ממה שהרגישה. שפתיו חמימות, מטיילות באיטיות במורד צווארה. היא עוצמת עיניה, ומנסה בכל כוחה להתרכז בתחושה. לשכוח לשנייה קלה, שיתכן וסוהרים עומדים מאחורי הדלת הכבדה. חונקת את הגניחה בגרונה עוד בטרם פרצה החוצה. אך לא יכולה לעצור את הדמעות. הדמעות אותם מחק בלשונו המתוקה.
והוא פרם כפתור ועוד כפתור בחולצתה. כובש בתוכו את אנחותיו. "את יפה." הוא ממלמל. וזה רק מכווץ עוד יותר את גרונה כשנאחזת בכתפיו כדי לא ליפול. צועד איתה באיטיות, נושק לשפתיה בתאווה, ומשכיב אותה בעדינות במיטה הקשה. שמיכת צמר גסה שורטת את גבה, והיא מחניקה את קול ההפתעה בתוך שפתיו. הוא חונק יבבה בתוכה, ומנשק אותה בייאוש. מרים את זרועותיה מעל ראשה, ובוהה בעיניה העצובות. "אוהב אותך..." ומנשק על קצה אפה. "אוהב אותך..." ונדמה לה שקולו מהדהד בחדר המנוכר, בטוחה שנשמע למרחקים. ומי יודע, כמה סוהרים יושבים בחוץ ומקשיבים... ומתבדחים על חשבונם. ובטח מתארים לפרטי פרטים איך הוא נוגע בגופה. נאחזה בו נואשת, כמו טובעת מפוחדת. שלא יעזוב אותה, שימשיך לגעת עד אין סוף.
היא נרדמה בין זרועותיו, והוא חש את נשימותיה הקטועות כשחיבק אותה בעצב. מלטף את שערה ברוך, מרגיע את בכייה המשתנק. יד אחת שלו נעה הלוך ושוב בגבה. "אני פה, אהובה יקרה שלי. אני פה." לחש באוזנה בכל פעם שקפצה לא מודעת, תוך כדי שינה.
בבוקר מוקדם התלבשה בדממה. עיניה נפוחות. ושוב התחושה החנוקה שהיא עוזבת, ושוב לא תראה אותו חודש ארוך. הוא ישב בקצה המיטה הקשה, ובהה בנקודה נעלמת בריצפה. התיישבה לידו, וליטפה את גבו. זוכרת את ידיו מטיילות על גופה, והיא עוצמת עינים כדי לא לדמוע שוב. רוצה שיראה שהיא חזקה. שהיא מחזיקה מעמד, למרות שהוא כבר מכיר אותה היטב, וזה לא בדיוק מה שהיא מרגישה. היא הרגישה מפורקת וכואבת. מותשת וחסרת חיים. "הבט בי." היא מבקשת. והוא מסב את ראשו אליה כאילו היה זקן בעשרים שנה יותר מכפי גילו. מביט בעיניה בעצב עמוק. "זה לא הוגן..." לוחשת. והוא מחייך בעייפות נפש. "רק עשר שנים. ועברה כבר שנה..." והיא כועסת, רועמת, ולא מבינה. למה הוא מקבל הכל באהבה? היא לא ראוייה לו. אז למה הוא מקבל הכל באהבה? למה הוא לא כועס עליה? למה הוא לא מתעמת איתה? למה הוא לא צועק עליה, שהרסה לו את החיים, שהרסה לו את ההזדמנות לראות את ילדו אילו נולד? "למה..?" שואלת בלחש. נחנקת.
אז הוא מלטף את בטנה, ועונה בעצב, "אם הפעם יהיה לנו ילד... הוא זקוק לאמא שתדאג לו בחוץ." וגופה נרעד, ודמעותיה מתחדשות. וכל תחינותיה מולו נכבשות פתאום בתוך חזהו כשהוא מושך אותה אליו בחיבוק חזק. "אל תחשבי יותר מידיי." הוא לוחש. "הכל יהיה בסדר." ואז, שולח אצבע, יציבה באורח פלא, אל הזמזם שהזעיק את הסוהר אל התא. זה סימן שהגיע הזמן ללכת. שהזמן שלהם נגמר. זה סימן שהפעם הבאה תהיה רק בעוד חודש, ואולי יותר. "לא!" היא לוחשת בכאב, מנסה לדחות את הסוף. אבל נדמה שהוא לא מקשיב כשהדלת הכבדה נפתחת והסוהר נכנס. אזיקים נסגרים בנקישה על שתי ידיו, כשהסוהר עורך חיפוש בחדר. מה בעצם חיפש שם, חשבה בזעם. ורצתה לצרוח...'אני היא שדקרה בסכין, חמש דקירות למוות. אני היא שרצחה אחרי שרצחו את נשמתי, כשאנסו את גופי. הנה, קח את שתי ידיי, וסגור אותן באזיקים.' אבל הוא התרה בה בעיניו לבל תפצה את פיה. הזהיר אותה לבל תאמר מילה מיותרת אחת. ופחדנית שכמותה. שתקה. לא אמרה מילה כשלקחו אותו ממנה.
