בית קברות לנון אייטמים

"יש ליצנים שבוכים?" הוא שואל אותי.

אני נחנקת . מנסה להבין אייך תמיד יש לילדים את השאלות הנכונות לשאול את המבוגרים שבתהליך ההתבגרות שלהם המתקדם נהיים בורים לכל, חירשים לכל מה שהם צריכים להיות זקופי אוזניים.

"אני לא יודעת "... אני עונה לו בבורות מתאימה את עצמי למשוואה.

"למה תמיד הם נראים מחייכים כ"כ ? כולם כך?" הוא מחזיק את הליצן הקרוע, מכנס צהוב מנופח מכסה את רגליי הספוג שלו מרגיש כמו סטן איכותי  אבל אני מעדיפה לא לגעת בו, הוא קצת מפחיד אותי, חולצתו האדומה מכופתרת והכפתור העליון חסר, תלוש ממקומו, מביטה בפרצופו, ועיניו הגדולות של הליצן נראות מוזרות, האף החסר שלו משאיר בי תמיהה ואני בעצם מטה את ראשי ימינה מנסה לראות אותו קצת אחרת (מדוע אנחנו תמיד מטים את הראש שאנחנו תוהים על דבר מה???)החיוך שלו ענק. הוא כ"כ ענק שהוא מסתיר את כל פרצוף הספוג שלו.

עדיין מביטה בו , חושבת לעצמי שתמיד ראיתי בבובות דבר מטריד, דבר מפחיד, לא מובן במיוחד.

"כי הם ליצנים. וליצנים מחייכים תמיד, הם צריכים גם לתת לך לחייך בזמן שאתה מביט בהם." אני רוכנת לכיוונו והוא מחבק את הליצן שפניו מופנים אליי, כאילו 4 עיניים מביטות בי.

אחד מחייך , ואחד מתוסכל.

קוראים לו יריב, והוא בן 10.

 הוא מחונן , הוא מרהיב, הוא משכילן ביחס לגילו, מבחינתי הוא בכלל יצור גאוני. יש לו אבחנה דקה, מחשבותיו כשל מבוגר, תהיותיו של אדם זקן שעבר דיו, וידיו קטנות, הם כ"כ קטנות שאני מקבלת צמרמורת קלה לאורך הגב. לרגעים קטנים אני מרגישה שהוא ברמת משכל יותר גבוהה משלי, לרגעים מסוימים אני מרגישה שאני יכולה לשוחח איתו וזה ירגיש כאילו היינו בניי אותו גיל.

"אני חושב שליצנים בוכים. כל הליצנים בוכים." הוא קובע וחורץ את דינם של הליצנים המחייכים לצמיתות והוא בקולו המונוטוני ובדמותו הקטנה מביט בי, מחכה שהנציח איזו הברקה.

"למה אתה חושב שהם בוכים? קרה להם משהו?" נשענת אחורה בכיסא המנהלים היוקרתי שלי (מושקע ב-3000 ש"ח) ומשחקת עם העט מטה אותו מקצה אחד לקצה השני... הוא מבקש ממני שהפסיק כי זה מלחיץ אותו , אני מפסיקה.

"אני חושב שליצנים זוהי המציאות שאנחנו בוחרים לראות , זו כמו הסחת דעת למשהו שנוח לנו להביט דרכו ולחייך. ואז ברגעיי אמת בנינו לבין עצמנו אנחנו בוכים באמת , רק שבליצנים את רואה רק את החיוך שהם עוטים על עצמם אבל בפנים??? הם נשברים." אני מבחינה בש' השורקת שלו , ובהבעות הפנים הילדותיות שיש בו וזה מקנה לו מראה חמוד, מראה מתוק מדיי , שלפעמים מרגיש לי הצורך לקחת אותו יד ביד ולטייל איתו בפארק אבניו ולקנות לו איזה אייס קפה , ולהחכים מסגולותיו . הוא אחד ממיליוני ילדים שיש לו רמת אינטליגנציה כזו גבוהה ביחס לגילו, ברמה כזו שהוא כ"כ מתוסבך והוא צריך אותי, פסיכולוגית מדופלמת שמקבלת מההורים שלו משכורת חודשים ישירות מההייטק לחשבון בנק. 

"אז אתה בעצם טוען שליצנים זוהי מטאפורה על החיים שלנו..."

"כן סוג של..." הוא מכרבל את רגליו, ולא עוזב את הליצן החבוק בין זרועותיו.

"הליצן שלי בוכה. אני רואה אותו בוכה על ערב. ליד המיטה שלי. אפילו שאני ישן אני יכול לשמוע אותו בוכה אבל קשה לי לראות אותו. קשה לי להבחין בקיומו, אבל שומע אותו. אני באמת שומע אותו! לפעמים הוא בחדר שלי ולפעמים הוא מחוצה לו אבל אני עדיין שומע, בכל יום , באותה שעה, ואני מרגיש לפעמים שאני ממתין לשמוע אותו."

אני מהופנטת לקולו השליו, ולתיאורים הקולחים שלו, ואני מנסה להבין מיהו הליצן הזה? מאיפה הוא רואה אותו? ואולי גם זוהי סוג של מטאפורה  מבחינתו... אז מיהו הליצן??

"לכל אחד יש ליצן משלו . אני בטוח שגם לך יש ליצן משלך. זהו סוג של חבר דמיוני שאנחנו אוהבים לשמור אותו, ולראות אותו, ולדבר אליו, ובאיזה שהוא שלב בחיים הוא מתפוגג הוא כבר נעלם ואנחנו לא רואים אותו יותר... אבל מדוע הוא נעלם? חשבת פעם לאן חברים דמיוניים הולכים? יש להם עולם משלהם? יש להם חברים דמיוניים גם? ומה עם ליצנים? הם תמיד מחייכים גם שם? בעולם הזה שלהם איפה שהם נעלמים?"

הוא שאל ושאל ובכל רגע נתון נבלעו לי התשובות מהמדרון ההוא של המוח למדרון הקיצוני ביותר, וברגע שהייתה לי תשובה אחת הוא סתם אותה בשאלה יותר מתוחכמת , ואז אני מנסה לקלוט את רצף השאלות שלו ואז הוא לוחש לי כאילו החדר שלנו הומה אדם ואני צריכה לשמוע את סודו.

"את לא חייבת לענות לי, אני לא חושב שקיימת תשובה אם אכן קיים העולם הזה למרות שאני עדיין סבור שיש אחד כזה, כמו סוג של בית קברות קטן לנון אייטמים"

אני עם גבות זקופות מבינה הרגע שבאמת אין לי מה לומר ולנסות להישמע מתוחכמת, ולמה לעזאזל אני חושבת שפסיכולוג תמיד צריך לדבר הריי התפקיד העיקרי שלו (וחבל שלא המון מודעים לזה) , הוא בעיקר הקשבה.

צריך לדעת להקשיב.

אז אני עוטה על עצמי את הדמות המתוחכמת שיושבת נוסח פסיכולוגית סופרנוס , ושומעת את כל רחשי ליבו הקטנים , של האיש הקטן בעל המוח הענק .

"ממה הכי פחדת בעולם?" הוא שואל אותי....(הוא שואל אותי????זה לא אמור להיות ההפך?)

"מהבדידות "

"ממה אתה הכי מפחד בעולם?"

"שאני אחיה על תרופות , ושאני לא אוכל להפרות את הבת זוג שלי, שאני לא אוכל להמשיך את השושלת שלי..."

אני מנסה לעקל איזה ילד בן 10 שלא יודע מאום על יחסים בין אישיים, וכמעט על החיים בכלל יכול לומר דבר כזה .

"זה הפחד שלך?"

"כן זה הפחד שלי. והבדידות היא לא כ"כ גרועה, לפעמים מרגישים בודדים גם במערכת יחסים. מרגישים לבד בעוד נמצאים בשניים"

אני שתקתי , כי הוא דיבר רק נכון ולא נותר לי דבר לומר .

השעה המיוחלת הגיעה ואני ישבתי עדיין שקועה בשיחה שלנו, יכולתי לדבר איתו שעות , ימים, אפילו שבועות. הוא מעולם לא דיבר על חיי חברה, הוא מעולם לא הזכיר משהו שיכול להעיד על חיי החברה שלו כנורמאליים. חייו נראו ריקים מתוכן אך עשירים במחשבה.

אשת ההייטקית , אימו , הגיעה לאסוף אותו ושואלת אותי כאילו יצא הרגע מגן חובה "אייך הוא היה " ? אני עונה לה בחיוך. לא מרבה במילים.

סוגרת את הדלת ועוברת על המפגש השבועי שלי עם יריב .

הוא מרתק אותי , ואני לא מצליחה להבין מעבר לנפשו, כאילו הוא נמצא במפגש איתי בכדי לתת לי לתהות על קיומי ולא בכדיי להבין מדוע הוא כמו שהוא.

אך מהו??

מה מוזר בו? מדוע הוריו חוששים ממנו ועליו?

הוא לא מופרע, הוא מתבודד.

הוא גאון ויכול לפתור משוואות מדהימות בפיזיקה ששום פיזיקאי לא יוכל לפענח.

ואז אני שמה את עצמי במקומה. לו היה לי ילד כזה האם הייתי שולחת אותו לפסיכולוג? מה הייתי רואה בתור אמא שהיה מדאיג אותי??

ולא יכולתי לעשות זאת . לא יכולתי להיכנס לנעליים של אותה אישה הייטקית , להבין מה חולף לה בראש שהיא רואה את הבן שלה שוקד על שיעורים כאילו הוא באוניברסיטה בזמן שבניי גילו משחקים כדורגל  במגרש השכונתי....

רק נזכרתי בעיניים החכמות שלו שיכולתי לשאוב מהן המון ולא יכולתי לפתור את קוד החידה שלו, את רצף המילים שהוא היה מוציא ולפעמים לא הייתי מבינה לאן ואייך הוא מוביל את הטיפול במקומי, את השאלות שהוא לא מתבייש לשאול, ואת הליצן.

את הליצן שבמשך כל הזמן שהוא מטופל אצלי הוא עדיין מככב בחיכו , מחייך חיוך קרוע על פרצופו ושומר את כל הסודות שלו "בבית קברות לנון אייטמים".