חג

״ובשביל מה יש עננים?״ חשב לעצמו עוז כשבהה דרך חלון באוטובוס בעננים הלבנים שפתאום הבליחו בשמי הליל. ״אם לא רק להזכיר לנו את אוהבנו שאבדו, ועכשיו מסתבלטים עלינו כשהם יושבים על רפסודת הענן הלבן וממשיכים איתנו, ביחד לאן? כנראה לשום מקום ובחזרה״ המשיך בחשיבה שלו עוז ונאנח. הוא יודע שזה לא באמת נכון, ושזו סתם המצאה שמנחמת אותו. אבל היי, ענן לבן בוהק ויפה כלכך שמבחיל לו סתם כך בשמי הליל, באמת יכול לתת לאחד מסכן כלכך קצת רגע של נחת בתוך הכאוס שבשגרה. עוז לקח את אצבעו הדקה ואיתה נגע בענת זכוכית החלון הקרה, חשב על אהובתו שעלתה בטרם עת לעננים, ועם האצבע צייר לב קטן כשאז האוטובוס פנה פנייה מאד חדה והלב התעקם ובטעות עוז מחק את הציור עם הכתף ובאחת הלב נמחק, בשמיים הענן נעלם, ואהובתו קסומת השער המתולתל לא תשוב אליו יותר. בחור אחד שישב מלפנים באוטובוס צעק על הנהג אז עוז הרים את הראש לראות במה מדובר וראה שהנהג בכלל מעולף על הרצפה ויש כמה אנשים שעוזרים לו, ובכלל מישהו אחר, שהוא בכלל נוסע רגיל, נוהג עכשיו באוטובוס. בהלה נאחזה בכלל הנוסעים ״הנהג התעלף וזה שהחליף אותו אומר שלאוטובוס אין ברקסים!!״ צעקה נוסעת בטלפון ככל הנראה על המשטרה

ועוז? עוז לא פחד, הוא דווקא חייך

הוא הרגיש לאהובתו סוף סוף קרוב יותר מתמיד,

הוא היה איתה שם עד השנייה האחרונה. משעינה נעצמו ועד שנשמה את נישמתה האחרונה, במיטה בבית החולים, במחלקת האחרונה, כאשר המחלה הארורה לקחה אותה לעולמה. והיא רק בת 36, יפית קראו לה, אפילו קראתי לה פעם כך גם אני.

״אנחנו הולכים כולנו למות!״ הנוסעים קראו בהיסטרייה ועוז היה בנירוונה. הדליק את האורות של המושב, הושיט את שתי ידייו לצדדים וחשב ״אני-בא״ ואז הוא ראה שהאוטובוס בא להתנגש בבטונדה והחליט שזה הרגע לעצום גם את עיניו שהוא מתמקד בדמותה בראש.

התאונה היתה מחרידה

האוטובוס הלך טוטאל

כולם מתו, חלקם אף התפרקו

אבל עוז יצא בלי שריטה.

בבית חולים בקומה האחרונה

אמרו לו שיש לו השגחה מלמעלה

כשמאחורי הרופאים בחלון חג לו לאט,

לשום מקום ובחזרה

ענן לבן, עם תלתל..