האיש שאהב את תא הדואר שלו

ייאמר: זהו אינו סיפור מקורי שלי, קראתי אותו לפני שנים באיזה מגזין. שחזרתי את שלד העלילה מן הזיכרון. זה אקטואלי גם לימינו:

היה לו תא דואר, לאיש הקטן עם החליפה האפורה והכובע.

היה לו תא דואר, מאחורי בית הדואר בשכונה שלו, בעיר הגדולה, מדי יום היה פותח אותו במפתח קטן שהיה אצלו במשך שנים. היה זה תא דואר אליו הגיעו עיתונים יומיים, שבועונים בכל מיני נושאים, מגזינים, עיתונים בשפות אותן דיבר, בעיקר צרפתית, כתבי עת שאותם הזמין בכסף רב, חלק ניכר מהתקציב. והיד נטויה: הוא היה מזמין עוד ועוד מגזינים, אם בעבר היה מזמין ירחונים בנושאי תעופה, הרי שעתה הזמין ירחונים בנושאי טיולים ותיירות, חווה את נופי אלסקה, את הספארי בטנזניה ואת ההרים המושלגים של שוויץ, למרות שמעולם לא יצא את גבולות הארץ או העיר או השכונה או הרחוב הצר בו גר, ולמה שיצא? אם הוא יכול לחוות את הכול דרך המילה הכתובה או התמונה שבמגזין?

היה לו תא דואר, לאיש הקטן עם החליפה האפורה והכובע.

כשרצה מאוד בת זוג הוא הזמין חוברות בנושא חתונה, חתונה לבנה יפה, חתן וכלה שיצאו מהאגדות, נסיך ונסיכה, בצל עץ תאנה או עץ אלון, אי שם על רקע הנופים של ניו אינגלנד, למה לא?

העיניים שלו בלעו כל מילה, כל תמונה. הוא מצא עצמו עומד במשך שעות מול תא הדואר, כשהרגליים כאבו הוא פשוט ישב על ספסל האבן, לפעמים אנשים נשים וטף היו מעירים לו שהוא חוסם את הגישה אל תא הדואר שלהם, ואז היה מתנצל, זז הצידה וקורא.

היה לו תא דואר, לאיש הקטן עם החליפה האפורה והכובע.

ככל שהגיעו ירחונים, עיתונים וגיליונות שונים הוא מצא עצמו עומד שעות מול תא הדואר וקורא וממצה כל מילה, חורש על מדורי הכלכלה והמדור של המניות, חולם על התעשרות, למרות שלא היה עשיר וניזון מקצבת הבטחת הכנסה בלבד.

בסוף בעקבות קריאת איזה מדור בירחון הפטנטים עשה מעשה.

הביא מהבית כרית, שמיכה ומזרון

כיווץ את עצמו למידת גמד, כיווץ גם אותם ונכנס אל תא הדואר, שם יוכל לקרוא את כל כתבי העת, שם האנשים לא יפריעו לו, הוא ישלם רק דמי אחזקה על התיבה (ומנוי על כל כתבי העת) ותו לא.

יש לו תא דואר, לאיש הקטן (עוד יותר) עם החליפה האפורה והכובע, ואול הוא עדיין שם, גר בתא הדואר וחסר דאגות, יש לו די מחסורו,

קורא כל מה שבא ליד,

כי הוא ותא הדואר,

ישות אחת.