יום הצבע 1

בוקר טוב, עולם!

איזה יום יפה, ללא רוח, שמש בשמיים, אוויר צלול. בקיצור, יום הכי מתאים לצביעת חלונות.

או לפחות לצביעת החלון המעצבן שרואים מדרך הגישה לבית. אתמול, כאשר יעל עברה מתחתיו, חתיכת צבע נפלה עלייה וזה ממש לא מצא חן בעינייה. לא שצבע לא יכול להתקלף. ברור שיכול, אבל שיתקלף בבתים של שכנים. זה קורה, אצל אחרים, לא אצל יעל.

וחוץ מזה, המעצבן ביותר בכל זה, שבמשך השנתיים האחרונות יעל ביקשה ממוטי, בעלה להחליף את חלונות העץ לאלומיניום. או לפחות לצבוע מחדש את החלונות שבחזית. אבל כצפוי, טרם קרה משהו של ממש. כמובן שבכל פעם שהיא הייתה מבקשת, מוטי היה מסכים אתה בחום, נכון, מצב הצבע 'על הפנים' ובלי לחייך היה מוסיף "אצבע מחר, הכי מאוחר מחרתיים. מבטיח." אבל אף פעם הוא לא היה מדייק החל מאיזה יום מתחילה הספירה, ואיכשהו הבעיה נשארה לא מטופלת עד עכשיו.

טוב, נראה שכעת חייבים לבצע את העבודה בדחיפות. יעל ידעה שאתמול בעלה היה אמור לחזור הביתה מאוחר, לכן היא נסעה לחנות חומרי בניה ופשוט קנתה את כל הדרוש בשביל עבודת הצביעה. ועכשיו, כל מה שנשאר – זה רק לצבוע.  מה שאומר, שצריך לשכנע את מוטי. וזה, אך כמה טוב יעל הייתה מודעת לכך, יהיה כאב ראש לא קטן. אבל היא הרגישה את עצמה היום חזקה ועקשנית במיוחד, כמישהי שיודעת להשיג את מה שהיא רוצה ושום כאב ראש, או אפילו הבעל הסרבן, לא יעצרו אותה!

זהו, ההחלטה נפלה. צריך לקום. היא הרימה את ראשה מהכרית ותוך כדי גלגול, התיישבה על המיטה. הרגליים נגעו בפרוות השטיח והרגשת הפינוק שבזה כמעט החזירה אותה למצב השכיבה. התנגדות נמרצת שלה לקריאת הטבע לחזור אל עולם החלומות, עזרה לה למשוך את הידיים לצדדים עד שכמעט יצאו מהכתפיים. כניסת אוויר מתקתק של הבוקר לריאות תוך פיהוק מתמשך, ואז, בהחלטיות מופגנת קפיצה על רגליים הביאה את יעל לעמוד על יד המיטה.

היא לבשה חיוך הכי מתוק שלה ופנתה לבעלה היושן.

"יקירי, בוקר טוב. איך אתה מרגיש היום?"

"הממם.... מה?"

"האם נחת אחרי אתמול?"

"מדוע?"

"תראה, יש לי איזו פעילות מעניינת בשבילך.”

"לא!"

"מה לא, יקירי?" יעל ניגבה 'דבש' שנשפך מהמילים שלה לתוך המיטה, עפעפה בתמימות, מקווה שבעלה יראה שהיא לא רק נשמעת מתוקה, היא גם נראית כך.

"אני לא יודע מה, אבל לא!"

"למה אתה אומר את זה?"

"כי את יותר מדי טובת לב הבוקר. כרגע, בטח, תשאלי אם אני רעב.”

"אהה, נכון. האם אתה רעב, מותק?"

"כן. אבל אם זה תלוי בהסכמתי לשאלתך, אני מעדיף להכין את ארוחת הבוקר בעצמי.”

"אבל יקירי, אתה אפילו לא יודע מה רציתי לשאול אותך. זה למעשה סוג של פעילות ספורטיבית.”

"כמו לשטוף רצפה במרתף לפני שבוע? לא, תודה.”

"לא, לא, לא, הרבה פחות מזה. תראה, זה רק לצבוע את החלון הטיפשון הזה.”

"לא!"

"סך הכול כמה משיכות יד קצרות למעלה ולמטה. וזהו זה. אתה תסיים את הצביעה צ'יק-צ'ק. תראה כמה מכוער זה נראה עכשיו עם כל הצבע המתקלף הזה.”

"אם זה כל כך מפריע לך, את מוזמנת לצבוע בעצמך. אני לא אפריע לך, מבטיח. לי יש דברים חשובים יותר לעשות.”

הרגשת הכעס התחילה למלא את קיבתה של יעל ועם כל הנשימה זעף השתפך יותר ויותר גם לריאות, מקשה לנשום ולחשוב, אך יעל עדיין הצליח לשמור אותו בפנים, עדיין מקווה לנצח את הבעל הסורר בדרכי הנועם.

"כמו מה?"

"כמו כדורגל.”

"... !"

המשך יבוא