כשהביאו את ה'חדש' הייתי עסוקה בלהשחיל חרוזים כחולים בחוט דייגים. הוא הביט בעיני במן מבט מרתק כזה, ואני המשכתי. חרוז כחול, חרוז ירוק. ריפוי בעיסוק זה נקרא. ככה הם קראו לזה. בולשיט!! בולשיט אחד גדול, זה רק מעצבן אותי! והיא עומדת מולי, ובוחנת את הבעות פניי המתחלפות למראה ה'חדש' שנכנס בצעדים מדודים, ומבטו מרחף סביב. לפעמים בא לי לחנוק אותה, היא קוראת לעצמה אחות, אבל היא מזכירה לי 'בולדוג' בפנים שלה, והעמידה היציבה שלה. כל כך יציבה כאילו דחפו לה מקל לתחת.
משהו בתנועת גופו של ה'חדש' מוצא חן בעיני, ואני עדיין לא יכולה להחליט מהו. מביט בי ועיניו כחולות עמוקות, בדיוק כמו החרוזים שאני משחילה בחוט הדייגים. ושמאוד רוצה להעיף אחדים מהם לתוך עיניה של ה'בולדוג'. האח שליווה אותו לחש לו משהו באוזן, והוא התיישב בכיסא פנוי, בשולחן הכי קיצוני בחדר. במבט משועמם סקר את הנוכחים בחדר, ושוב ריתק אותי במבטו. הרגשתי כמו ילדה בגן שמשחקת בחרוזים, התחשק לי לצרוח. הייתי מתוסכלת מהעובדה שה'בולדוג' התעקשה לא לתת לי את הכדור איתו יכולתי ממש, אבל ממש להירגע. להיכנס לתוך עולם וורוד ורגוע. הבלאגן בראש לא יעבור עם השחלת חרוזים כחולים לחוט דייג. לעזאזל! רציתי לצרוח לה.
דמיינתי איך אני חונקת אותה, ומתענגת על הפחד שבטוח יעלה בעיניה. דמיינתי אותה מתחננת על נפשה. אוהו... כמה אהבתי לדמיין את זה. את פניה מאדימות, ועיניה יוצאות מחוריהן.
ה'חדש' קם מהכיסא באיטיות נונשלנטית וצעד לעברי. צונח על הכיסא הריק ממולי ומחייך חיוך ציני בחצי פה. "זה מה שאתם עושים כל היום בחור הזה?" שאל. ואני גיכחתי. "לא! לפעמים אנחנו מציתים חדרים." הוא השמיע קול צחוק קצרצר, הרים חרוז כחול, ומישש אותו ברכות. כאילו מעכל את דבריי, ומנסה להבין אם אני דוברת ברצינות או סתם עובדת עליו. לא היה איכפת לי, רציתי לקום ולצרוח, ואז יחזיקו אותי חזק, ישכיבו אותי במיטה, יקשרו את ידי, ואקבל את הזריקה, חזקה יותר מכל כדור. העולם יהיה שמח. אבל עיניו הכחולות של ה'חדש' ריתקו אותי, אפילו היד שרעדה בעצבנות עד לפני כמה דקות כשניסיתי להשחיל חרוז, עצרה באוויר יציבה לחלוטין. "ברוך הבא למחלקה הסגורה." קיבלתי את פניו בלעג. "אני לא מתכוון להישאר פה." הבטיח במבט חד ומלא מסתורין. מזווית עיניי ראיתי את ה'בולדוג' בוחנת ובודקת במבטה. "אף אחד לא יכול לברוח מכאן." עניתי לו. ניסיתי להשחיל חרוז, ולא הצלחתי. חזרתי להביט בו. ה'חדש' הכניס יד לכיס מכנסי הג'ינס שלו, ושלף צנצנת קטנה ואטומה. ניער אותה במרץ קרוב קרוב אל בטנו, כדי להסתיר מעיניה הבולשות של ה'בולדוג'. "מה זה?" לחשתי, וידעתי שזה רגע קריטי וחשוב. "זה 'חומר' טוב." לחש חזרה. "אחד מזה, והכל טוב." חייכתי אליו. "עולם וורוד?" שאלתי. סמכתי עליו שיבין את כוונתי. "וורוד חזק." ענה, ועיניו הכחולות קשרו את מבטו בעיני.
