אוקטבה צדדית

 

זכרון ילדות
*************
...אבא צריך לחזור היום ממילואים,
אני יורדת לחצר לחכות לו, אחיותי מצטרפות ואנחנו משחקות...
מדי פעם :"נו, מתי אבא כבר יגיע!" וממשיכות במשחק , עד שרואה את אבא מתקרב מכוון הבית של סבא, עם תרמיל על הגב...
" אבא הגיע ! אבא הגיע !"
עוזבות הכל , רצות וקופצות עליו בשמחה וביחד כולנו חוזרים הביתה
 אבא מניח את התרמיל הגדול ונפגש באהבה עם אמא
אנחנו ניגשות לתרמיל חסרות סבלנות : "אבא , מה הבאת לנו?"  אבא נהג להביא מתנות בכל הזדמנות אפשרית ,
אבא פותח את התרמיל ומוציא חבילה ענקית של גומי שחור עטוף בניילון,
"מוזר , מה זה יכול להיות? מחשבה חולפת במוחי
הוא פותח את החבילה ומתחיל לחלק לנו בלונים שחורים ענקיים.
אנחנו מתחילות לנפח, הגומי עבה וקשה מאוד לניפוח, אבא ואמא עוזרים לנו, גם לקשור...הבלונים גדולים וחזקים אפשר לשבת עליהם כמו כדור גדול ואינם מתפוצצים,
" אם אבא ישב עליהם הם יתפוצצו " גוון של מחשבה נצבע בראשי,
מאבדת את תחושת הזמן
כל אחת עם הבלון שלה , יוצאות לחצר ולרחוב אוחזות בחוטים ומעיפות אותם , כל הילדים וגם מבוגרים באים אחרינו לראות את הבלונים השחורים הנדירים הללו והחגיגה שלמה
ואז יש רגע שנשמט לי החוט מהיד והבלון מתחיל לעלות מעלה מעלה ואני מרותקת לתנועתו, ממשיך לעלות ברכות ובמהירות עד שהופך לנקודה ונעלם , ואני מול שמיים.
 ההתפעלות חולפת ובמקומה אכזבה מתפשטת בי, אני רצה הביתה בבכי ומספרת לאבא שעף לי הבלון, אבא נותן לי חדש ועוזר לי לנפח ולקשור.
אני מבקשת מאבא עוד בלון כדי לתת במתנה לשאול הילד של השכנים.
שאול לוקח את הבלון איתו ורץ למאפיה של אביו ומביא לי דובשנית גדולה בצורת לב, שאביו אפה.
כבר ערב , אני עייפה ורעבה , אוכלת את הדובשנית ונהנת מהמתיקות של הסוכר הדק שפוזר על העוגה.
מחשיך , חוזרים הביתה , הולכת לישון.
 במשך תקופה ארוכה שיחקנו עם הבלונים השחורים,
לפעמים ילדים היו רצים אחרינו עם ברזל חד כדי לפוצץ לנו אותם , היינו בורחים או משחררים את הקשר ומוציאים את האויר, פחדנו מהפיצוץ, ההדף הבהיל אותנו
 בפעם הראשונה ששיחררתי את החוט הבלון עף לי מהידיים והתחיל להשתולל, לכל הכוונים בהיסטריה ואני אחריו עושה שמיניות באויר מנסה לתפוס אותו...
עד שקפא במקומו ואז תפסתי...
כך המשכנו לשחק עם הבלונים עד שכל החבילה נעלמה

 

היום אני נזכרת ולומדת את סימני הדרך שלי...