מחלקה סגורה. - חלק שלישי.

האח ישב בכסא שהשמיע חריקות, והרים את רגליו על הדלפק בתחנת האחיות. הוא עישן סיגריה. וה'חדש' התבונן בו בעיניים מצומצמות, מרגישה שהוא משתוקק לסיגריה שהבטחתי להביא לו. זה היה מגוחך, ישבנו מולו כאילו הובאנו בפני שופט בית המשפט, ומחכים למוצא פיו כאילו מחכים לגזר הדין, שבטוח היה מוות, אבל לא היה סגור אם זה יהיה בתלייה, או בכיסא חשמלי. פתאום הוא אמר, "אני מציע שתשימו על הדלפק את מה שאתם מסתירים, וככה נמנע מלחפש לכם בכיסים." ה'חדש' הביט בו בציניות, ולא ענה. עיניו של האח עברו לאט ממני אליו. התחלתי להרגיש חוסר מנוחה, "אין לי כלום," צייצתי. "בסך הכל הלכתי להשתין." השגעון הזה החל מפשפש בי בפרכוסים מעצבנים, רציתי לישון, ורציתי שוב להשתין. ועכשיו ראיתי בבירור את השעה, מה שהבהיר לי שהשפעת הכדור שקיבלתי אתמול בערב החלה לפוג. ופתאום העפתי מבט מרותק לכיס מכנסי הג'ינס של ה'חדש'... מחפשת את הצנצנת האטומה. הוא המשיך לשבת בלי לזוז. התחלתי לדמיין, תמיד זה קורה לי כשהשפעת הכדור פגה. דמיינתי את ה'חדש' משתלט על האח הבריון ומכניע אותו, ואנחנו בורחים, אבל יותר מכל דמיינתי אותו מכניס לו מכות.  

"קדימה!" האח העיר אותי מחלומות בהקיץ. "אין לי בשבילכם את כל הזמן שבעולם." קמתי בחוסר מנוחה, והתכוונתי ללכת למיטתי, עכשיו הוא גם קלט שאני יחפה. "שבי!" אמר בקול תקיף. ישבתי. ראיתי את האח בוהה בעשן הסיגריה שמיתמר אל התקרה, ואת ה'חדש' מלטף את כיס הג'ינס שלו כאילו ליטף את המפשעה שלו. חוסר השקט שמשתלט עלי, מעצבן אותי. "אתם מבזבזים את הזמן שלכם," אמר. "יכולתם לישון עכשיו."  שלוש בלילה, אני קולטת. והסחרור של עשן הסיגריה, הליטוף המתמיד של ה'חדש' בכיס הג'ינס שלו, השעון... הכל מבלבל אותי. אני חייבת לזוז. לנוע. ד"ר קרמר קורא לזה – הפרעת – אישיות - היפראקטיבית - אימפולסיבית, בלה בלה בלה...  ואני לא מבינה למה אני בכלל חושבת על ד"ר קרמר, איכשהו מבינה שהאח הבריון הזה מזכיר אותו. לא ניסיתי בכלל להקשיב לו. תקעתי מבט רב משמעות ב'חדש', עיניו הצטמצמו בצורה חולמנית, גופו שרוע בצורה עצלה על הכיסא. הבריון ממולי הרים את הטלפון, ויכולתי לשמוע את המילים 'חיפוש' ו'צריך אחות שתחפש בילדה', ולא יכולתי לארגן את זה בראש.  נדלקתי. הרגשתי כמו מצת שמדליק סיגריה. ניתרתי מהכיסא שלי ופשוט התנפלתי עליו... על ה'חדש'.

השתוללתי. והכיתי אותו בכוח. בעטתי בו, שלפתי ציפורניים. פתאום הרגשתי את שריריו של הבריון כשאחז בזרועותי מאחור בכוח, והכאב התפשט במהירות לעבר כתפיי. רגלי בועטות באוויר בכוח. וצרחתי!! כמו חיה פצועה, צרחתי!!  הדם געש בעורקיי. "היי, מטומטמת!!" צעק ה'חדש' וניסה לבלום את הבעיטות בידיו. "את לא נורמלית!" אבל אני המשכתי לבעוט על עיוור, בלי חשבון. "אני לא אתן להם לחטט בגוף שלי, אתה שומע...?!" אחיזתו של הבריון התהדקה, והכאב שלח זרמים של אש, השרירים שלי כמעט נקרעו, והרגליים שלי המשיכו לבעוט באוויר. שמעתי צלצולים באוזניים, וכל מה שרציתי זה לבכות. לבכות ולהשתין.