תמיד כשיש בלגאן כזה, מתחילים לצוץ כל כך הרבה אחים בריונים, כמו עכברים שיוצאים ממחילות צרות. ככה הם צצו להם במהירות מבלי שיכולתי לשים לב. ה'חדש' ניסה לברוח מתחנת האחיות, ויכולתי לראות אותם רצים אחריו ותופסים אותו ממש ליד השירותים של הבנות. שיט!! שיט!! חשבתי בזעם מעוור. רק רציתי להשתין... אני לא בעסק!! חשבתי, וצרחתי כמו חיה פצועה, לא בהכרח מילים ברורות. "בואי בובה," הוא צחק ברשעות. "הולכים לישון." כשהם גררו אותי משם לא יכולתי לראות מה עם ה'חדש'... אבל השתוקקתי לדחוף לו אצבעות לתוך העיניים.
לא יכולתי להתנגד כשקשרו אותי למיטה, ידיים ורגליים לצדדים. הם היו בריונים וחזקים ממני. התחושה חנקה אותי בכעס, ובראשי התרוצצו כל ההסברים של 'למה אני לא בעסק', החדש הזה בקושי יומיים פה, וכבר מסבך אותי. אבל כשצרחתי זה נשמע יותר כמו היסטריה, ולא כמו הסבר. קיבלתי זריקה. ורק אחרי שהייתי קשורה שעתיים, ושתקתי - כי הרגשתי איך הכל מסתחרר, הם שיחררו אותי, וגררו אותי למיטה. הרגשתי שאני מסטולית, נרדמתי ולא יכולתי להזיז את הידיים, וזה עצבן אותי עוד יותר. בחלומי שכבתי על הדשא והפרחים ליטפו את פניי, הרגשתי את הנמלים מטיילות לי על הרגליים, מעלה מעלה לכיוון הידיים, הפנים. מליון של נמלים... ניסיתי לסלק אותם ממני, הנפתי ידיים באוויר. והתעוררתי בבעתה. ה'חדש' ישב על קצה מיטתי, והעביר נוצה על פני באיטיות קצבית. "מה...?" הייתי מטושטשת עדיין, ולא יודעת בגלל מה יותר, בגלל הזריקה, או בגלל ש - זין...!!! אני פשוט רוצה שתעוף ממני. "קומי, מטומטמת!" הוא כעס. "אנחנו בבעייה רצינית!" בחילה חמוצה עלתה לי במהירות מהבטן עד הגרון, אז הרמתי את הראש. "אנחנו?" הצלחתי לשאול לפני שצנחתי חזרה לכרית. "מה אני אשמה? מה עשיתי...?" הוא דחף לי את הנוצה לאף. "הם לקחו לי את הצנצנת." אמר. ואני דחפתי את היד שלו הצידה כדי להפסיק את המטרד הנוצתי הזה. קלטתי שריטה עמוקה סמוך לעין הימנית שלו, מסרבת להאמין שאני עשיתי לו אותה. "מה קרה לך בעין?" הוא לא התייחס לכך ברצינות. "עזבי עכשיו את העין... מה שחשוב זה, שהצנצנת אצלהם..." קברתי את הפנים שלי בכרית. "לא איכפת לי." הודעתי לו. "אני לא בעסק. הצנצנת שלך..!" הוא צחק, והיה לו צחוק אכזרי. "רק נדמה לך, מותק. רק נדמה לך." פקחתי עין והצצתי אליו מתוך הכרית, מנסה לקרוא את הבעת פניו, מנסה להבין מה הוא אומר. הבחילה התיישבה לי בגרון, ולא העזתי לנשום. אילו הייתי נושמת, הייתי מקיאה. "רק שמרתי לך עליה, בובה! את לא זוכרת?" יכולתי להקיא עליו ולהתמוגג מכך, אבל דווקא עכשיו לא הצלחתי להקיא. "מה?!!" הוא העביר את הנוצה שוב, הלוך ושוב בלחיי. "שמרתי לך על הצנצנת, הם יודעים!" הדם קפא בעורקיי, ולא הצלחתי להזיז את היד המגעילה שלו ממני. דמיינתי איך אני תוקעת לו את הנוצה בעין.
הרופאים, והאחות הראשית, ישבו בחצי מעגל ובחנו אותנו במבט מעצבן. נו - נו - נו... דמיינתי את האצבע המורה של ה'בולדוג' מתנופפת לי מול הפרצוף. רק זה היה חסר לי. כבר העדפתי להשחיל חרוזים, ולהסכים למנטרה שלהם שזה ריפוי בעיסוק. הכל בגלל ה'חדש'. היום גיליתי שקוראים לו יובל. מהר מאוד גם גיליתי, שכל ניסיון לשכנע את כנופיית הפסיכיאטרים ממולי שהצנצנצת לא שייכת לי, עלול להיות מפורש כמנגנון הגנה, שהוא חלק מהמחלה שלי. תסמינים פרנואידלים הם יגידו לי. הם תמיד מוצאים שמות מסובכים לדברים פשוטים. יש לי בלאגן בראש, אני כבר מכירה את התחושה הזו, ולא מבינה מה הם בכלל שואלים אותי...? אני רוצה את הכדור שלי, הם לא קולטים שהם צריכים להחליף את השעות שבהן מחלקים כדורים? יובל ישב לידי, מרוח על הכיסא כהרגלו. "כל מה שתגידי ישמש להם כבסיס למסקנה, שהם צריכים "לעזור" לך בדרך שלהם." לחש לי באוזן, וראיתי את ה'בולדוג' תוקעת בי מבט. שתקתי, אולי הוא צודק. השתיקה מקשה מאוד על הפסיכיאטרים, משום שחוסר שיתוף פעולה מעצבן אותם יותר מכל. אבל, הבטחון הזה של יובל הרתיח אותי, עמדתי להסתבך בגללו. קמתי בכעס. "שבי, נועה!" הזהיר מנהל המחלקה. אבל איך יכולתי לשבת? נזכרתי בנמלים שבחלומי, דמיינתי אותם צצים מתחת לבלטות, ומתקרבים אלי בצעדי ענק. אז זזתי בכיסא, דבר שמאוד לא מצא חן בעיניה של ה'בולדוג'. התרכזתי בעדת הנמלים, לא מקשיבה לרחש דיבורם. הם החליטו בשבילי, ואני ספרתי נמלה ועוד נמלה.
לפני ארוחת צהרים עישנתי סיגריה, תחליף זול לכדור מרגיע. נשענתי על פח האשפה שבחצר, עלה ממנו ריח חמוץ של תפוזים, מה שהוריד לי את החשק לאכול. יובל צנח לידי בחבטה, ונשען יותר עלי ומאשר על הפח. לא הזיז לי, היה בו ריח קלוש של זיעה, וגם זה לא היה איכפת לי. "מה אתה רוצה עכשיו?" שאלתי כועסת. "אנחנו חייבים לקחת את הצנצנת חזרה." ענה. שאפתי לתוכי את הניקוטין. "ואיך בדיוק נעשה את זה, חכמולוג?" שאלתי. יובל סקר את הסביבה כמו כלב שמירה מיומן. "אני יודע היכן הם החביאו את זה, היום בלילה נפרוץ לתחנת האחיות." לא יכולתי להתאפק, צחקתי בקול רם כמעט היסטרי. "תגיד, לי!" צעקתי, והנמכתי את הקול כשקלטתי את אחת האחיות מסתכלת עלי, בזמן האחרון אני מעוררת יותר מידיי תשומת לב חשבתי לעצמי, והחלטתי למצוא דרך להפסיק עם זה. "תגיד, לי..." המשכתי בלחש ושאפתי עוד מהניקוטין. "איך בדיוק ניכנס לתחנה?" הברק שבעיניו היה קונדסי כמעט. "אההה.... יש לי שירות מודיעיני. תסמכי עליי." השתעלתי. "איזה שירות מודיעיני בראש שלך, אתה לא תצליח להיכנס בחיים. יושב שם בריון כל לילה." הוא נצמד יותר. החולצה שלו חיספסה את הזרוע שלי, לא סבלתי את התחושה. "לא הלילה, מותק. הלילה נמצאת שם ה'בולדוג'." כמעט בלעתי את העשן. סובבתי אליו את הראש בתנופה, "מה?!" הוא לא ענה, רק הנהן בראשו בחיוך חצוף. והידיעה שה'בולדוג' נשארת למשמרת לילה הסעירה אותי, חשבתי רק על נקמה. התנפלתי על יובל המופתע, ונישקתי את שפתיו בכוח. והחצוף חיבק אותי ותחב את לשונו פנימה. יודע לנשק המופרע הזה!!
