סיפורים
"ליזי"
איגי וקסמן, ככה קראתי לה ולא בגלל הדמיון המפתיע לזמרת הנהדרת, אלא ככינוי חיבה מקוצר. גל התנגד בתוקף, הוא טען שזה נדוש מדי, אבל לא נידב שם אחר, אמר שזה יבוא לו עם הזמן. כך היא נכנסה אל ביתנו, בת בלי שם. עיני אזמרגד ירוקות, עור חלק ורך שמגע בד משי מגעו וציפורניים ארוכות ארוכות שבקלות יכלו לככב בקמפיין פרסומי לבניית ציפורניים.
חודשיים לפני כן גל עמד לחגוג את יום הולדתו ה-12. וכמנהגו מדי שנה התחיל חודשיים מראש במסע שכנועים מכמיר לב שבסופו קיווה לקבל כלב או לפחות חתול. הפעם, הוכיח גל בגרות וניסיון, היות והנחת הבסיס שלו שללה סיכוי כלשהו לכלב או חתול, החליט ללכת על משהו פשוט יותר, סביר, כזה שמן הסתם נמצא כמעט בכל בית: איגואנה!.
"היא קלה לגידול, שקטה, נקייה ביותר, ואוכלת מעט." שכנע גל בקול מלומד.(לדעתי חשב בליבו שיהיה "קול" להסתובב איתה על הכתף כשזנבה הארוך לצד הצמה הנצחית שלו) לביסוס טיעוניו דלה מהאינטרנט ים של מידע מלהיב ותומך, מודפס בצבעים עליזים על דפי מחשב. נפנף בהם בהתלהבות מול עיני כשהוא נמנע בחכמה מלערב את אמו בשלב זה. "אין שום סיכוי, תשכח מזה!" אמרתי ומיד התקשרתי לחנות חיות המחמד ובקשתי מהמוכר להשיג לי "איגואנה הכי יפה טובה ובריאה שתמצא, יש לך חודשיים לזה" מחייך למחשבה על תגובתה הצפויה של אשתי שתחיה (להלן "שתיח") כשתביע את סלידתה העמוקה מחיות בכלל ומחיות אקזוטיות בפרט.
ביום הולדתו התייצבנו בחנות, האיגואנה חיכתה לנו כבר בכיליון עיניים (אזמרגד) יפהפייה וירקרקת. משימה עצמה משועממת ואדישה.
"תן לי אקווריום אחד בשבילה" בקשתי מהמוכר בידענות מופלגת.
"האיגואנות צריכות טרריום", השיב בשלוות נפש המוכר והוביל אותי לאגף מיוחד בו הוא ערם לידי כמה פריטים חיוניים כמו: לבנת חימום, מצע מיוחד, אוכל מיוחד, ויטמינים, ענף עץ מסוגנן שיהיה לה על מה להשתזף, מנורה אולטרה סגול, ועוד כהנה וכהנה לרוב. משכנתי את מכוניתי החדשה, שילמתי למוכר ופצחנו במסע מהג'ונגל המסוכן הביתה.
שתיח בחנה בקפידה את הדיירת החדשה, פניה הביעו סלידה עמוקה
"לרחוץ היטב ידיים עם סבון" פקדה עלינו אוטומטית כשהיא מקווה שהגירוד הטורדני שפשה מיד בגופה והעלה נקודות אדומות ומגרדות הינו עילה מספקת להחזרת החיה המסוכנת לחנות.
אהבת החיות שטבועה בגל באה מיד לידי ביטוי, הוא מיקם את גזע העץ בתוך הטרריום הציב כלי עם מים, מילא אוכל בכלי המיועד לכך, שיחק איתה עשר דקות תמימות ומהר לחדרו אל אהבת חייו האמיתית, חיית המחמד האולטימטיבית –המחשב!. לא חלפו אפילו שבועיים וגל גילה נאמנות מופלאה למחשב, תוך שהוא זונח בהדרגה את הטיפול בחיית המחמד החדשה ומאבד בה עניין כמעט לחלוטין. כשניסיתי לגעור בו על כך השיב:
"היא משעממת, שוכבת בטרריום כל היום בלי לזוז, ובכלל, היא לא מחזירה לי אהבה".
יומיים לאחר מכן, כשחלפתי ליד הכלוב, האיגואנה (כן, עדיין לא היה לה שם) ניסתה נואשות לתפוס את תשומת ליבי:
" היי, אדוני!, ה-לווו, יו-הווו, סליחה..." המשיכה לנסות תוך שהיא עומדת על רגליה האחוריות ומנופפת בקדמיות, הייתה לי הרגשה מוזרה שהיא מנסה לומר לי משהו, התקרבתי, היא עשתה בידה סימנים של הכנסת אוכל אל הפה והצביעה בידה השנייה על ביטנה המקרקרת.
"אולי היא רעבה"? חשבתי לעצמי מתקרב יותר כדי להבין את פשר הפנטומימה המורכבת שהתרחשה לפני. היא כחכחה בגרונה בנימוס :
" אולי אתה מכיר איזה בית תמחוי טוב בסביבה?" לחשה היא אלי כשנימה צינית קלה מתגנבת לקולה החלוש.
"היא רעבה" פסקתי מיד בהבנה, "גל שוכח להאכיל אותה"! מלא בושה וכלימה מילאתי מיד את כלי האוכל שלה בתערובת מהשקית והלכתי למטבח מיד להכין לה את הקינוחים
"סלט טרופי עשיר כמו בבית" הכרזתי בתרועה כשהגשתי לה אותו מקושט בכוכבי קרמבולה ופרחי קיווי.
"תיבלתי לך עם קורט עלי ביבי ונגיעה זוקיני מהגינה" לחשתי בצניעות.
לקחתי אותה תחת חסותי, קראתי לה בשם "ליזי" היא אהבה אותו מיד. אמרה ש"מתחברת" אליו, במיוחד התלהבה מהנופך האנגלו סכסי שבשם ("ליזרד" במקור)
ליזי אהבה לשבת על כתפי, אוחזת ברגליה האחוריות בגבי תוך שהיא מקבעת את ציפורניה עמוק בעורי העדין ואת הקדמיות עמוק בשורשי שערי. כך, בטוחה ונינוחה צפתה איתי בלילות בטלוויזיה, מביעה נחרצות את דעותיה הקיצוניות על הפוליטיקה בארצנו בפרט, ובעולם הרחב בכלל. צופה יחד איתי בסרטי האקשן תוך שהיא מליטה ברגליה הקדמיות את עיניה בקטעים המפחידים. מנגבת דמעותיה בחשאי בסרטי דרמה רומנטיים, יורקת ומקללת בגסות כששחקן יריב מתקל באגרסיביות שחקן מהקבוצה האהודה עליה ולא פוסחת גם על חלקו של השופט,אימו, ומקצועה המתבקש.
האידיליה נמשכה, מידי לילה, כשכולם הלכו לישון, הגשתי לה את ארוחתה, כשאני מנסה להפתיע כל פעם עם פינוקים חדשים, מוזג לה יין שהעלתי ממרתף היינות וכך, בזמן שהיא מצקצקת בלשונה ומחמיאה לי על הארוחה, לגמתי מהקפה שלי וסיפרתי לה בהרחבה על מאורעות היום, הפגישות החשובות, עסקאות מעניינות, להטוטי כספים ובנקים ואף התייעצתי איתה בבעיות סבוכות. היא תמיד הקשיבה בשקט וענתה לי עניינית.
לבסוף, כששאלתי איך היה היום שלה היא נהגה להשיב:
"אה... רגיל, חדר כושר, חוגים, מכון יופי, קפה עם חברה... אתה יודע, שום דבר מיוחד"... אני דווקא חשדתי שהיא התחממה לה כל היום על לבנת החימום, והשתזפה בקרני מנורת האולטרה סגול מבלי לזוז כל היום. אבל לא הסגרתי את מחשבותי, וחייכתי בהבנה.
שתיח לא הסתירה את סלידתה העזה מליזי. מדי פעם ניסתה לומר שצריך להחזיר אותה לחנות ונתקלה מיד בהתנגדות נמרצת מצידנו. ( קרי מצידי: כי את גל גייסתי כשפרטתי על נקיפות המצפון שלו ומור הקטנה תמיד אפשר לסמוך עליה בענייני קואליציה). וכך, פרחה לה ליזי גדלה לממדים של תנין אוסטרלי ממוצע עם מערכת שיניים של אליגטור אפריקאי מצוי וציפורניים שלא היו מביישות נמר בנגלי בוגר.
האידיליה יכולה הייתה להימשך כך לעד אלמלא פרצה יום אחד שתיח הביתה כשהיא מנופפת בהתרגשות בקטע מעיתון ומקריאה בהטעמה:
"האיגואנות עלולות לשאת איתן מחלות, בין היתר את חיידק הסלמונלה" ציטטה. חשדתי מיד שזו כתבה "מוזמנת" טובה אישית מחברתה העיתונאית שמן הסתם נקלעה לתקופה שחונה ולא מצאה נושא ראוי לכתוב עליו. שתיח הכחישה את הקונספירציה בלהט תוך שהיא מקפידה להסתיר באגודלה את שם כותבת הכתבה.
"ליזי שלי? סלמונלה?" נחלצתי להשיב מלחמה שערה
"את שוכחת שאני רוחץ אותה פעם בשבועיים?"
רוחץ... בהתחלה ליזי לא אהבה את האמבטיה שנכפתה עליה והתלוננה שהמים חמים לה מדי/קרים מדי או סתם רטובים כשלמשנה תוקף נעצה ציפורניים אכזריות בכל מה שמסביב, כשהיא זועקת חמס ומצביעה לעבר הטרריום המחומם שלה. אבל כשפניתי להגיון שלה והזכרתי שגם בטבע היא היתה אמורה לשכשך במימי האגם ולהשתזף על החול החם היא התרצתה ואפילו התחילה להנות. תוך שהיא שופכת מלוא הבקבוק קצף אמבט, מוסיפה מלחי אמבט ושמנים ריחניים, מנצלת את ההזדמנות לטיפול "רגליים שפם ושחי" ומזמינה לקינוח פדיקור ומניקור כדי להשלים את ה"לוק".
" שום אמבטיה יותר בבית הזה" זעמה שתיח "חיידקי סלמונלה אצלנו באמבטיה? תחזיר אותה לחנות מחר בבוקר"
"תשכחי מזה" הפטרתי בנועם, מסכם את הנושא בהחלטיות.
" אני לא אסבול את החיה הזו בבית יותר"! הצביעה בזעם על "צרתה"
" מחר אתה משליך אותה מכאן!"
"ואם לא"? שאלתי במתק, כולי רותח."
"תבין, זה או אני או היא" לאטה שתיח בשקט עצור.
" זהו, הכל אבוד! חשבתי לי בעצב, זה לא הוגן ככה להציב אולטימאטום. אשת חיקי האהובה,ידידת נעורי, חברתי האמיתית, אם ילדי ושותפתי לחיים. כנגד לטאה ירקרקה וזניחה...
" היא" בחרתי ספונטאנית בקול בוטח, תוך שאני מביט בליזי באהבה אין קץ ומרכיב אותה על כתפי בחיבה השמורה רק לה.
למחרת לקחתי את הטרריום על תכולתו וליזי לעבודה. קיוויתי שביתה החדש אצלי בעבודה, ליד עובדי הנאמנים והמסורים ישמח אותה וכך תיחסך ממנה העוינות המיותרת. אך מבטי הגועל הגלויים של מזכירתי כמו גם התנועה האינסטקטיבית שבה אספה את תיקה וסגרה את המחשב תוך שהיא נפרדת מחבריה לעבודה מחד והתנגדותו הנמרצת מאידך של עובד אחר שטען ש"זו חיה טמאה" תוך שהוא רץ לנשק את המזוזה ומגלגל עיניים לשמים בתפילה השגורה למקרים כגון זה. הגורל הוכרע.
ליזי הביטה בי כל היום במבט מאשים, לולא אהבה אותי כל כך היה נפלט לה מה שהרגישה עמוק בליבה הצורב, המילה "בוגד". אבל היא שתקה.
בסוף יום העבודה החזרתי את ליזי לחנות. "לא מחזירים כסף" הצביע המוכר על שלט קטן מאחוריו, והוביל אותי אחריו אל אגף הזוחלים.
" זו חיה שקטה, קלה לטיפול, לא אוכלת הרבה ונקייה אמר המוכר, וכשיגדלו לה שיני הארס תביא אותה לכאן ואלמד אותך איך לחלוב אותן".
חזרתי הביתה עם נחש אנקונדה קטן וחמוד.
"דרך המילים"- 05.12.05
