המסדרון לכיוון השירותים מעולם לא נראה ארוך כמו באותה ריצה מטורפת, יובל כמעט תלש את ידי. מההלם לא יכולתי להוציא מילה. חשבתי שזה מוגזם שהמשחק של יובל נכנס לרצינות כזו, דמיינתי את הבריון מתנפל עלינו ומכניע את יובל, שלא לדבר עלי. לא יכולתי להחליט אם זה סימן טוב שדלת השירותים פתוחה, ועוד לפני שחשבתי על משהו, דחף אותי פנימה, והצמיד אותי לקיר. חשתי את הלחי שלי נמרחת על הקיר, ואותו נצמד אלי. האמת שהתחושה היתה נפלאה, גופו היה בנוי היטב, ומזמן לא הרגשתי התרגשות כזו הודות לתרופות שהיו מדכאות כל כך. כשנישק את עורפי חשבתי שטוב שלא לקחתי את הכדור בערב כמו שיובל ביקש, יכולתי להרגיש את ידיו זוחלות לי אל מתחת לחולצה, ולאהוב את ההרגשה. ליבו הלם בטירוף, יכולתי להרגיש את העוצמה מבעד לחולצת הפיג'מה שלו, צמוד לחולצת הפיג'מה שלי, כשהחזה שלו צמוד בצורה מסוכנת לגב שלי, והלחי שלי נמחצת בקיר. והאגן שלו דבוק לתחת שלי... נאנחתי בלי לרצות.
מתוך הערפילים הנעימים שיובל הכניס אותי אליהם בשניות ספורות, שמעתי את הדלת נהדפת לקיר בכוח ויובל נתלש ממני על ידי הבריון, באותה מהירות שבה נצמד אליי קודם. כמעט מעדתי, הסתכלתי עליו בחוסר הבנה, וראיתי את אותו מבט מסטול חוזר לעיניו כאילו היה שם מאז ומתמיד. החיוך הציני התמקם שוב בשפתיו, אפילו נשימותיו היו קצובות ורגועות שזה בלבל אותי לגמרי. רציתי לשאול אותו מליון שאלות שהחלו להתרוצץ בלי סדר. אבל לא הצלחתי, הסתכלתי בבריון שעמד בפתח הדלת וחסם את היציאה. "תראו, תראו..." הוא מלמל. "מה אתם עושים פה בשעה כזו?" המבט החשדני שלו בחן את יובל ואותי. יובל משך אותי אליו בחיבוק חונק. "אני עם חברה שלי..." התגאתי שאני החברה הרשמית שלו, יובל לחץ את מותניי בכוח, ונראה מסטול יותר מתמיד. "מה- אתה - אומר-....." הבריון הדגיש כל מילה והברה, ועיניו הקטנות בחנו כל תנועה של יובל, כשבהה בי במבט לא מובן, שמתי לב שהכפתורים בפיג'מה שלי פתוחים, ושהוא בעצם מנצל את המעמד, וחומד לו את חמוקיי. "עכשיו אתה עף לחדר שלך, וגם את!!" קולו היה קשוח. הסתכלתי על יובל, וכיפתרתי את הכפתורים בידיים רועדות. שוב אני מסתבכת בגללו חשבתי בתסכול. אבל יובל חייך בחצי פה, קרץ לי בעיניו הכחולות, ואמר ברכות, "לכי לישון, בובה." לא חיכיתי שיאמר זאת שוב, עקפתי את הבריון ורצתי אל חדרי כל עוד נפשי בי. כמה בנות התעוררו מהרעש והציצו מתוך החדרים, רק רינה, השותפה שלי לחדר נחרה כרגיל כמו מכסחת דשא ישנה. התחפרתי במיטה והרמתי את השמיכה עד מעל הראש.
יובל היה מסטול בבוקר, השחיל חרוזים בכל מיני צבעים והתפוצצנו בצחוק קולני בלתי נשלט, הוא ערבב ירוק עם אדום, וכחול ושחור. סיפר לי ש'בולדוג' תקעה לו זריקה, ואני חשבתי כמה הוא חתיכי כשהוא מחייך. "נועה, תביאי חרוז וורוד!" ביקש. "השתגעת? וורוד?" התפלצתי. "איזה צבעים מחרידים אתה מערבב...אתה מסטול!!" קבעתי. הוא תחב את אפו אל צווארי ולחש, "מסטול עלייך!!" אבל אז, משום מקום ראיתי את 'בולדוג' מתקרבת, ובאצבע מעצבנת מתופפת לי בכתף. "גברת צעירה, אם לא תפסיקי איאלץ להעיף אותך מכאן...!" היא עיצבנה אותי. "יאללה... קנאית זקנה!!" קיללתי. "תורידי ממני את הידיים שלך!!" התרוממתי ופיזרתי בניגוב אחד את כל החרוזים מעל השולחן. יובל חייך בחיוך המוכר שלו, ופיזר גם את החלק שלו. מישהו שר "אני לא זמין, אני לא פנוי... המנוי אינו זמין לאהבה!" וכל החבורה מסביב לשולחן החלה למחוא כפיים. ראיתי את 'בולדוג' מאדימה כשכולם החלו לתופף על השולחנות. חייכתי אליה בטיפשות. כמעט עליתי על השולחן לרקוד, אבל הסתכלתי על יובל עם המבט המסטול שלו וחייכתי אליו. המבט שלו היה מוזר, הוא רמז לי משהו שלא הבנתי. מחיאות הכפיים מסביב החלו להתגבר בקצב לא אחיד, ועיניו הכחולות של יובל ממשיכות לרמז. "שקט, שיהיה פה!!" צעקה 'בולדוג'. שקט פתאומי השתרר כאילו במחי יד. אבל אז יובל החל לצרוח בקול מזייף. "אני לא זמין..." וכולם הצטרפו אליו שוב. 'בולדוג' הסתובבה בכעס לכיוון הטלפון, ויובל התקרב בצעד ענקי אחד ולחש לי באוזן. "אל תפסיקי להשתולל..." לא הבנתי מדוע הוא מבקש את זה ממני. "תמשיכי..." הצרחות המזייפות מסביבי סחררו אותי, הנחתי את שתי כפות ידי על האוזניים, והבטתי חסרת אונים ביובל. מה הוא מבקש ממני. הוא הוריד את ידיי מהאוזניים בעדינות. "תמשיכי להשתולל, בובה..."
עליתי על השולחן, והתחלתי לענטז..."המנוי אינו זמין לאהבה..." זייפתי בקול רם. הקולות המשיכו להתערבב לי במוח, והחיוך של יובל עודד אותי. פתאום ראיתי שהוא משתטח על הריצפה כאילו קופץ לבריכה, ומתגלגל בגמישות לכיוון ארון הציוד. המשכתי לענטז לקול מחיאות הכפיים, הרגשתי 'היי' -הפסקתי לשיר אבל כולם המשיכו בזיוף מחריש אוזניים. 'בולדוג' סיימה את שיחת הטלפון שלה, ראיתי את יובל אוסף שקיות קטנות של 'סוכר וניל' לתוך הכיס של החולצה המוזרה שלו. וכמו בסרט איטי 'בולדוג' התקרבה. אני עצרתי. המבט הכחול של יובל אחז במבטי, והוא הגה בשפתיו "ת – מ – ש – י – כ – י ..!"
העינטוז שלי ירד בקצב, לא הבנתי למה הוא צריך את שקיות ה'סוכר וניל' של פעילות האפייה שמעבירה לנו המרפאה בעיסוק - שלא זכרתי את שמה אף פעם. ולא הבנתי למה הם מאחסנים אותם בארון הציוד במקום המטבח.
