חלק ממני

.

הוֹ.

חיי זוגיוּת, אני מבינה. או לא:

באין ניקוד, יכול להיות כל שותפוּת: אֵם ובת או אֵם ובן, 

אוֹ שותפוּת במגורים. 

מכל מקום: 

הדוֹברת נכנעת, נסוגה, אבל עדיין קיימת, ומוכנה לתת עוד 

קצת מעצמה. ובכל זאת: 

אני קוראת כאן גם דברֵי תוכחה.

השיר דיבר אליי.

תודה רבה-רבה, קרול. 

רבקה

---

את הגעגוע אליו ראיתי כאן. את הכאב שהותיר אותך דמויית קו בלבד, מצומצמת בתחושותיך. נוגה ונוגע שירך. 

תודה קרול על השיר הנוגע . במכחול מילותייך ציירת  תמונה עדינה ומורכבת של תהליך הדרגתי של איבוד ומחיקה. ה"אני" הלירי מתאר כיצד הוא מחק שוב ושוב קו על השולחן, כל פעם קצת יותר, עד שהקו נעלם כמעט לגמרי. במקביל, הוא חידד את העיפרון, כל פעם קצת יותר, עד שהעיפרון התחדד מאוד.

התמונה הזו מסמלת תהליך של איבוד והתכלות. המחק נעלם בהדרגה, כמו משאב מתכלה, והקו נמחק, כמו זיכרון דוהה. לעומת זאת, העיפרון מתחדד, כמעיין ניסיון להתחדש ולהתחיל מחדש.האנלוגיה לחיי הזוגיות ברורה.

נקווה לימים טובים יותר

שמוליק

איזה סיום נהדר. אהבתי!