מחלקה סגורה - חלק שביעי.

מהחלון ראיתי את יובל יוצא משערי בית החולים ונבלע לתוך מכונית לבנה. הפנסים נדלקו והאירו את החנייה הנטושה. מייד אחר כך שמעתי את קולו הצווח של המנוע. בשנייה אחת נעלמה לה המכונית משאירה אחריה קול מתרחק. זה היה מוזר, סיום מתאים ליום מוזר. הראש כאב לי, רציתי לשאול את יובל מה עשה עם שקיות ה'סוכר וניל', אבל נראה לי מוזר שהוא יצא מהמחלקה בלילה, וגם לא התחשק לי לצאת מהמיטה. הערב לקחתי את הכדור ופשוט התמסרתי לתחושה של מסטוליות ושינה. 

ישנתי כמו בול עץ, כאילו שמו על ראשי לבנה כבדה. בקושי יכולתי לפקוח את העיניים, מתישהו בבוקר, הרגשתי יד רכה שמלטפת את שיערי בקצב איטי. כך שהמשכתי להתענג. "קומי, נודניקית!" יובל ישב בקצה המיטה שלי, וגם כשפקחתי את עיני המשיך ללטף את שערי. עיני נקשרו בעיניו הכחולות. החיוך שלו היה אמיתי ויפה. "מה קורה איתך?" שאל. ובמקום לענות, תקפתי. "תעוף מפה, מה אתה עושה פה? אתה יודע שתיכף הם יהיו פה ויסלקו אותך, זה חדר של בנות..."  יובל צחק בקול רם, חיפשתי את הניצוץ בעיניו שיראה לי שהוא מסטול, אבל נאדה.... שום דבר. הרמתי את השמיכה מעל הראש ונאנחתי. "דיי, יובל..." לחשתי בחוסר רצון. הוא משך שוב את השמיכה ממני. "מה שעה?" שאלתי בנמנום. "שמונה בבוקר." ענה בקצרה. אופססס חשבתי, פיספסתי את ההשכמה, בטח אצטרך להיות תורנית בחדר האוכל בתור עונש. הייתי אדישה. יובל הביט בעיני ולא אמר כלום. "מאוחר..." צייצתי, וניסיתי לסדר את השיער הסורר, בטוחה שאני נראית כמו רוח רפאים. יובל ליטף את אפי כאילו הייתי ילדה קטנה. "בואי..." אמר, אחז בידי ועזר לי לקום מהמיטה, בקושי עמדתי על הרגלים. כשיצאנו ראיתי את כל הדיירים ב'מחלקה הסגורה' עומדים בחצי מעגל ובוהים בנעשה בחדר האוכל. חשבתי שאני חולמת, כמעט ביקשתי ממנו שיצבוט אותי כדי שאוכל להאמין למה שעיני רואות. שוטרים... שני אחים בריונים, ו'בולדוג'.... וכולם נאזקים באזיקים. הסתכלתי על יובל בשאלה. "מה קרה?" פי פעור בהפתעה, בדיוק כמו פיותיהם של כל הדיירים. השוטרים יצאו ולקחו איתם את החבורה שנאזקה. לפני שעיכלתי את המראה, פרצו קריאות של שמחה, ופרץ סוער של מחיאות כפיים מילא את אולם חדר האוכל. כל הדיירים יללו כמו חבורת זקנות בהילולה שמחה, ומחאו כפיים בקצב. לא בהכרח יודעים למה הם עושים זאת. הסתכלתי על יובל. "להתראות, נועה." אמר בקול שקט, ושמעתי אותו למרות קריאות השמחה מסביב. "אתה הולך?" שאלתי באכזבה אמיתית. הוא צחקק, "מן הסתם." לא הבנתי מדוע.

פתאום התקרב שוטר והניח יד על כתפו. "יובל, אני רוצה להודות לך על עבודה נפלאה. סוף סוף הצלחנו לתפוס את כנופיית הסמים שפעלה בתוך המחלקה הסגורה..." יובל הניח בכף ידי את הצנצנת האטומה, הבטתי בה ולא ידעתי מה לעשות איתה. הייתי המומה מהתגלית שנחתה פתאום. "אתה שוטר?" הרמתי את מבטי אל יובל המהנהן. "להתראות, נועה... אני אתקשר." הבטיח. אצבעותיו הרפו מאצבעותיי, והוא עשה צעד אחד לאחור לפני שהסתובב ויצא מהמחלקה. כל הדיירים התפזרו בכבדות, קריאות אכזבה נפלטים מפיהם. ראיתי את האחים והאחיות חוזרים לתחנה באיטיות.

פתחתי את הצנצנת האטומה, ופיזרתי את תכולתה בתוך כף ידי. "סוכריות ליקריץ...???"