מאמאיה וקיטו החלו לתכנן את הצעד הבא שלהם - טקס מוזיקלי שמטרתו לשנות את ליבה של המוהלת ולהציל את הילדות הצעירות מגורל אכזר.
בלב היער המקודש של שבט הבאגה , תחת כיפת השמיים המנוקדת בכוכבים, מאמאיה וקיטו הובילו את ההכנות לטקס. סביבם התמקם מעגל גדול של נגנים ורקדנים - שלושה מתופפים נוספים של מאמאיה, ועוד כעשרה רקדנים שתפקידם היה לתמוך בתהליך הריפוי.
המוהלת הובאה למקום על ידי שתי חברותיה, שהיו מודאגות מהשינויים שחלו בה לאחרונה. הן לא ידעו למה הן מגיעות, אך האמינו שזו הזדמנות לעזור לחברתן.
כשהקבוצה הגיעה, מאמאיה וקיטו כבר ישבו במרכז המעגל, מוקפים בתופים מכל הגדלים. האש במרכז ריצדה, מטילה צללים מרקדים על פני המשתתפים.
"ברוכים הבאים," אמרה מאמאיה ברכות. "הלילה הזה עשוי לשנות את חיינו."
בלי להמתין לתגובה, מאמאיה וקיטו החלו לתופף ושאר המתופפים הצטרפו אליהם. תחילה היה זה מקצב איטי, כמעט בלתי מורגש. אט אט, הקצב התגבר והפך מורכב יותר. הרקדנים החלו לנוע בעיניים עצומות , תנועותיהם מתגברות עם התיפוף.
במהלך הקצב המתגלגל, מאמאיה ניסתה לאחוז במכנה המשותף. זיעתה קלחה כמים, אצבעותיה איימו להישבר מהכוח העצום שהשתדלה להוציא מעצמה. הסולו שלה חצה קווים אדומים, גרם לה לרעדים בכל הגוף.
בביצוע הקודים המקודשים, מאמאיה חוותה גבהים. היא התעופפה בהם, מחפשת את שדה התעופה שלה, מנסה לנחות בחיק הקצב המנוגן. קיטו ישב לצדה, מסמן לה את הדרך חזרה לקבוצה כל פעם שנהתה אחרי ההתגלויות באש. מבט אחד על ידיו של קיטו הספיק לה להתייצב, בעוד מבט מקצה עינו הזהיר אותה לבל תנחת. כך המשיכו לעומק הלילה.
המוהלת וחברותיה, שבתחילה עמדו בצד בחשדנות, החלו להתנועע באי-נוחות. עיניהן נעו מצד לצד, כאילו מנסות לברוח ממשהו בלתי נראה.
מאמאיה ראתה את הכביש המתומן בוער באדום לוהט. הם היו חלק ממנו, זורמים בכלי הרכב הקוסמיים שלהם – התופים. התוף המקודש של מאמאיה סימן את הקודים המאפשרים.
לאחר גלישה מהירה על נקודת האפס, המשיכו למרחבי המינוס, מפיצים אור עצום בדיונות המדבריות, חור ענק נפער בחולות. ענני אבק שחור זרמו אליו ונטמנו עמוק בחול הקר.
אלה היו השדים שתבעו לעצמם בני אנוש והפכו אותם לאנשי לילה. הם היו לאבק בעל כורחם, זורמים החוצה מגופות הקורבנות. נאספו יחד כמו להקות ציפורים שחורות נודדות.
מאמאיה ראתה את ראס חוגג בריקוד מטורף בין הגיצים, מנצח על תנועות ענני אבק השדים במעופם האחרון. הוא רקד על שפת תהום, שלתוכה זרמו שיירי כל הרוע נגד האדם הפשוט, מנטרל את כוחם לנצח.
ככל שהתיפוף התעצם, כך גברה תגובת הרוקדים. אף המוהלת נסחפה והחלה לרקוד. תנועותיה היו פראיות, לא מבוקרות, כאילו משהו בתוכה משתחרר. חברותיה ניסו לתפוס אותה, אך הרקדנים הקיפו אותה, מגינים עליה בגופם.
מאמאיה וקיטו המשיכו להוביל את התיפוף, עיניהם עצומות, מרוכזים לחלוטין במשימתם. הם ידעו שהם נלחמים לא רק במוהלת, אלא בדורות של מסורת מזיקה.
האווירה הפכה לטרנס מוחלט. הרקדנים נעו בקצב מסחרר, המתופפים היכו בכלים שלהם כאילו חייהם תלויים בכך. במרכז כל זה, המוהלת רקדה כאחוזת דיבוק.
באותו רגע במרחב המינוס המקביל שלפה מאמאיה את נשמתה של המוהלת והעיפה ממנה את השדים שאחזו בה. הם נשאבו אל החור השחור שבחולות בעקבות היתר. ראס הצדיע לה משפת התהום. מביט למעלה בסיפוק וביטחון.
המוהלת נפלה על ברכיה, פלטה צרחה מקפיאת דם שהמשיכה לשיעול מלא ליחה, יצא מפיה עשן שחור שהתפוגג באוויר הלילה. היא השתעלה וגנחה, דמעות זולגות על פניה.
מאמאיה וקיטו האטו את קצב התיפוף, והרקדנים התקרבו למוהלת, מקיפים אותה במעגל תומך. המוהלת שכבה על הארץ, גופה רועד.
מאמאיה ניגשה אל האישה ועזרה לה לקום. "איך את מרגישה?" שאלה ברכות.
האישה הביטה בה בעיניים חדשות, מלאות הבנה וחרטה ואמרה- "אני... אני רואה עכשיו," לחשה. "כל הכאב שגרמתי... איך יכולתי?"
מאמאיה חיבקה אותה, והרקדנים הצטרפו, יוצרים מעגל של תמיכה סביבן. "זו לא היית את," אמרה מאמאיה. "זו הייתה רוח רעה של מסורת עתיקה. עכשיו את חופשיה ממנה."
קיטו כולו מואר, עדיין ישב ושר שירי הודיה לבורא שאיפשר את התהליך. הוא ברך בשירו את כל מי שסייע . כולל אבות ואמהות קדמונים. הדגיש את החלק החשוב של מאמאיה ושמח לשמוע שיש דרך של מאבק בבערות ומנהגים פסולים.
מאושר שבתו לא תיאלץ לעבור ייסורים במקום תענוגות חיים. הוא נפרד ממאמאיה ונסע לדרכו לא לפני שסיכם איתה לקרוא לו בכל הזדמנות.
בימים שלאחר מכן, המוהלת לשעבר וחברותיה הצטרפו למאבק של מאמאיה. יחד, הם החלו לנדוד בין כפרי מערב אפריקה, מלמדים על הנזק של מילת נשים ומציעים דרכים חדשות לשמור על המסורת מבלי לפגוע בגוף ובנפש.
וכך, תוף אחר תוף, כפר אחר כפר, החל השינוי להתפשט, מביא תקווה חדשה לדורות הבאים של נשות אפריקה. הנבואה עמדה להתגשם.
סוף
XXXXXXX
@רחל פיש בנגורה
