לִפְנוֹת עֶרֶב אָמַר הָרוֹפֵא

לִפְנוֹת עֶרֶב אָמַר הָרוֹפֵא /  יהושע רוזנברג

לִפְנוֹת עֶרֶב אָמַר הָרוֹפֵא:

צָעִיר לִבָּהּ כְּלֵב נַעֲרָה  

 (וַאֲנִי זֹאת יָדַעְתִּי מִכְּבָר

 גַּם לְלֹא צִנְתּוּר מְיֻתָּר)

הִנְנִי מַעֲלֶה לָּהּ אֲרֻכָה וּמַרְפֵּא 

הִנְנִי רֹפֶא לָּהּ,

וְהוּא לֹא יָדַע

כִּי לֹא יוּכַל לִרְפֹּא.   

לְעֵת עֶרֶב אָמְרָה הָאֲחוֹת:

רֵד לְבֵיתְךָ אֱכֹל וּשְׁתֵה

עֲלֵה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעֲךָ

וְלֹא תַּפְרִיעַ אֶת הַצֶּוֶת מִמַּעֲשָׂיו.

וְהִיא לֹא יָדְעָה

כִּי הִפְרִידָה בֵּינֵינוּ לָעַד

עַד עוֹלָם.

בַּלַּיְלָה הַהוּא כִּבַּסְתִּי

אֵת הַסְּדִינִים וְאֶת הַכֻּתֹּנֶת,

יְהִי רֵיחַ מַצָּעַיִךְ

כְּרֵיחַ נִיחוֹחַ  הַלָּבֶנְדֶּר אֲשֶׁר אָהַבְתְּ    

וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן

וְהָיוּ נְכֹנִים לְיוֹם מוֹעֵד -

לְעֵת בּוֹאֵךְ.

קַוֵּה לְעֵת מַרְפֵּה וְהִנֵּה בְעָתָה.

שָׁכַבְתִּי וְאָמַרְתִּי מָתַי אָקוּם

וּמִדַּד עָרֶב, וְשָׂבַעְתִּי נְדֻדִים

עֲדֵי חֲצוֹת לַיְלָה. 

אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה

הֱקִיצוֹתִי כִּי הִבְהִילוּנִי אֵלַיִךְ.   

עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא.

בָּאתִי וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה 

קֵץ בָּא, בָּא הַקֵּץ עָלַיִךְ

וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי 

לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנָיִךְ  

לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלֵךְ.  

רַק הַסְּדִינִים  נִיחוֹחָם לֹא נָמָר

עוֹדָם מְחַכִּים לְשׁוּבֵךְ

מְיַחֲלִים לְמַגַּע גּוּפֵךְ

לְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים

וְהֵם לֹא יָדְעוּ

כִּי יָחִילוּ עַד בּוֹשׁ.