היא נכנסה למשתלה והוא קפא במקומו. כבר שנים שהוא מחכה שתכנס למשתלה שלו כל פעם מחדש. כבר הרבה זמן, שהוא מאוהב בה. היא אמרה שלום מחויך כשנכנסה והסתובבה בין השבילים של המשתלה. הוא שם לב, שביקוריה במשתלה אינם קבועים למרות שהיא נכנסת מידי כחודש. קפוא במקומו, הוא מביט בגופה הצנום ושיערה השחור הארוך. היא מעולם לא ביקשה לקנות אצלו צמח. היא נעה באיטיות, בוחנת את הצמחים, מתעכבת ליד כמה זנים חדשים או ליד צמחים, שבאמת פרחו יפה וממשיכה בדרכה לא לפני ששוב היא אומרת שלום עם חיוך, שמשחרר אותו מהקיפאון. הוא ניסה לזכור ליד איזה צמח התעכבה, הוא חייב לבחור את מה שאהבה.
במשתלת הפרחים שלו הוא הכיר כל צמח וכל פרח. גם אותה רצה להכיר כך. הבוקר התחיל קצת אחרי שבע בטיול בין שורות הצמחים. הוא הבחין מיד איזה פרח נפתח ואיזה מאחר להיפתח. הוא ידע איזה צמח לא יפתח מחר ולא משנה כמה מים יקבל או בכמה חום ייעטף, גם שיחה, דבר שנהג לעשות מידי יום במיוחד עם הצמחים הצעירים יותר, לא תעזור.
את המשתלה שלו סידר לפי סוגי משפחות הצמחים, למרות שהתקשה להגדיר אותם על פי המגדיר, הוא ידע לסדר אותם לפי התכונות שלהם מבלי לתת להם משמעות מדעית.
בכל משפחה סודרו הפרחים לפי הגודל ואחר כך לפי הצבע מהכהים לבהירים. כל צמח קיבל בית משלו, העציצים היו חלקם מחרס, חלקם מפלסטיק כל אחד בצבע וגוון שונה. לכל צמח הוא התאים את הבית שלו. הוא קיווה שגם הבית שלו ימצא חן בעיני. המשתלה נראתה כמו סידור פרחים גדול וכל בוקר היה מחליף את מקומות הצמחים לפי יכולת הצמיחה שלהם באותו הלילה. יש צמחים שהשיגו את אחיהם וצמחו לגובה וכך תפסו מקום קרוב יותר למרכז, ויש שמצאו את מקומם בסוף השורה של בני מינם רגע לפני שעזבו את המשתלה. צמח שפרח יפה הועבר לעציץ גדול יותר שלא ירגיש מחנק.
כל יום הוא בחר צמח, שפרח יפה, להביא לה. מיד אחרי ההשקיה, כשהיה עובר בין שורות הצמחים חיפש לבחור לה עציץ. כל יום בחר סוג חדש, גודל שונה וצבע אחר. תמיד ביקש להפתיע אותה. הוא הניח את העציץ היומי מאחורי הדלפק בכניסה, כדי שלא יבקש קונה לקנותו.
אחרי הסיור הראשוני הגיע זמן ההשקיה. אחר כך היה רושם בפנקס עם איזה עציץ צריך לדבר היום ואם מי צריך לדבר השבוע. מי זקוק למקום חדש, מי צריך אור, מי צריך אמבטיית שמש, את מי יעביר לצל ואת מי צריך למכור כי רק בית חדש יעזור לו לפרוח. הוא לא אהב להיפרד מהצמחים, אם כי הבין שזו פרנסתו ושגם לאחרים מותר ליהנות מהיופי הזה שיש לו בשפע. מהצמחים שהביא לה שמח להיפרד. הוא קיווה שיראה אותם וידע כי הם בידיים טובות, לפחות האמין. היו לו הרבה פרדות כל יום והוא רק קיווה שאהבתו לא תיפרד ממנו.
בערב כשסיים את עבודתו והצליח להוציא את הקונים מהמשתלה, היה לוקח את העציץ הנבחר, שחיכה בצד כל אותו היום ויוצא לדרך. כל ערב באותה השעה, צעד לכיוון ביתה עם העציץ בידו. הוא ראה איך הוא עומד מול הדלת והיא פותחת לו ומזמינה אותו להיכנס, כשנבהל מהמחשבה, העדיף שתשאיר לו פתק, תכתוב לו תודה ותספר שגם היא חושבת עליו בלילות.
כל ערב הניח את העציץ ליד הדלת. הוא היה מתעכב מספר שניות עד שמצא את הזוית שתחמיא לעציץ, כשהיא תפתח את הדלת. ימים של קיץ, סתיו, חורף ואביב עברו והיא לא פתחה ולא השאירה פתק, אבל מעולם לא ראה את מה שהשאיר מחוץ לדלת.
בכניסה למשתלה העמיד כדי כרס גדולים וספסלים שלא טרח למכור או להביא עוד. הם הונחו שם רק כדי שהמשתלה תראה כמו משתלה מהכביש. הוא היה כולו עם הצמחים והאהבה. הוא התקין גדר נמוכה סביב המשתלה ובערב נהג להפעיל את מערכת הזרם החשמלי כך שאף חיה לא תוכל להיכנס ולהזיק לצמחים שלו.
בוקר אחד, בזמן ההשקיה, שבוע בלבד אחרי שהייתה במשתלה, היא נכנסה שוב. הוא קפא עד שזרם המים השקיע אותו בשלולית. היא לא בחנה את הצמחים, היא התקרבה אליו, מחייכת כמו תמיד. ליבו פעם כל כך חזק, עד שהבחין שהוא לא נושם. הוא ראה, הריח, שמע והרגיש את אהבתו. היא התקרבה עד לקצה השלולית ואמרה: "בוקר טוב" הוא הצליח לחייך ולא יותר מזה, "המשתלה שלך מהממת". הוא הנהן בראשו והיא הסתובבה ללכת. הדם שהתרכז בפניו, הציף את גופו בחום. באותו היום לקח לו זמן רב לבחור לה את הצמח. כל היום הביט בשעון מחכה שהזמן יעבור והוא יוכל ללכת להביא לה עציץ. מעולם לא ידע היכן עבדה. הוא ידע היכן היא גרה, כשעקב אחריה לאחר הביקור הראשון שלה במשתלה.
לפעמים היה מוצא ציפורים שהצליחו לחדור לחממה ומנסה שעות ללכדם על מנת לשחררם מחוץ למשתלה, הוא לא הרשה לציפורים להזיק לצמחים. היו שאמרו לו, שיש צמחים הזקוקים לציפורים להעברת האבקנים. הוא העדיף לא להסתכן בציפורים עפות במשתלה. בלילות, שהרוח השתוללה בחוץ, היה נוסע למשתלה לבדוק שלא נקרעה היריעה ואין נזק לצמחים שלו. היו לילות שבילה במשתלה מחשש שמשהו יקרה. כשיחיו יחד הוא לא יעזוב את הבית בערב, אבל הוא צריך לחשוב על עוזר, שיבוא למשתלה כשיש סופות.
ערב אחד, אביבי במיוחד, יצא להניח את העציץ שבחר לה. הניח אותו לאט אולי היום תפתח הדלת? ויצא לרחוב, צועד לביתו. כבר כשטיפס במדרגות הריח פריחה. כשהגיע אל מול הדלת קפא. הוא עמד במרחק מהדלת ובחן את העציץ שעמד שם, רואה ולא מתקרב בוחן, מריח ותוהה. הוא הבחין בפתק התקוע בין הענפים, עדין לא יכול להתקרב. הזמן הפשיר אותו והוא התכופף לפתק נושם את הצמח שלא הכיר.
רוצה להזמין אותך למשתלת הפינה הירוקה, מחר בבוקר, אחכה לך
מלטף את כתב היד שלה, מחבק את העציץ ונכנס הביתה. הוא הניח את העציץ במרכז השולחן מתפעל מהצבעים החזקים שלו והריח. הוא הבין מיד שהלילה לא יירדם לכן לא מיהר לאכול או להתקלח. שעות ישב מול העציץ מתכנן את המפגש מחר. מה יאמר לה? איך יסביר? רק כששם לב שהבוקר מבקש להפציע ניגש להתקלח, תאבון לא היה לו והוא יצא מהבית עוד לפני שהשמש שלחה קרניים לחמם את היום.
בגלל השעה המוקדמת הלך למשתלה שלו והחליט להתחיל בהשקיה והסידור מוקדם. מיד כשסיים נעל את השער וצעד למשתלת הפינה הירוקה. לרגע חשב מה יעשה עם זו לא היא שהזמינה אותו, אולי זה תרגיל שיווקי של המשלתה? הוא הבריח את המחשבה כשנזכר שהעציץ הונח בדיוק כפי שהוא מניח אותם.
הוא הגיע למשתלה והבחין מיד כי היא פתוחה. המשתלה קטנה משלו, מעולם לא ביקר בה. הוא נכנס פנימה בצעדים איטיים של מי שלא רוצה לקלקל לפספס דבר. הוא חיפש אותה אך לא ראה איש במקום. הציץ בין שורות העציצים מנסה להבין למה הוא שם. "איזה כיף שהגעת, חיכיתי המון זמן להראות לך" היא צעדה מולו מקצה המשתלה מחייכת את חיוכה שכבש אותו. הוא קפא. היא הושיטה לו יד, נאלצת לאחוז בידו ולהרימה ומושכת אותו אחריה לקצה המשתלה. הוא הולך אחריה מתמסר לאחיזתה עד שעצרה מול דלת, שסגרה על המשך המשתלה. למרות הטשטוש הוא הצליח לקרוא את השלט "אין כניסה – פרטי" היא פתחה את הדלת ומשכה אותו פנימה. נשימתו נעתקה. הוא כל כך התגעגע לצמחים שלו.
