בין המילים, הצללים והקולות

על הפרק:

עידן הבינה המלאכותית. שימוש בשירים ובסיפורים. בעד או נגד, או להיעזר בה חלקית. 

בין המילים, הצללים והקולות
 

צביקה ישב מול המסך, אורו הכחול רשרש על פניו כמו גלים סוערים בלילה.

"האם יש שירים וסיפורים שעדיין נולדים מאדם בלבד?” לחש, קולו נספג בשקט החדר.

הצ’אט ענה בשקט קריר, כמעט חישובי: “כל מילה, כל שיר, כל סיפור נושא הד של נשמות אחרות, גם שלי.”

צביקה הביט בשורות שהאמין שהן שלו – פתאום הן נראו מוכרות מדי, מושלמות מדי, לא שלו.

לבו התכווץ; בלבול ואכזבה נדחפו פנימה כמו גל אימים.

הוא תהה – אולי גם החברים שכותבים כאן כבר מזמן משתמשים בבינה מלאכותית, שירים וסיפורים שנראו חיים – נוצרו ממכונה שמבינה מילים, רגשות ודימויים טוב ממנו.

כל צחוק, כל זיכרון, נדמו לו עכשיו מרוחקים, פיקטיביים, כמו חלום שהוסתר בין השורות.

הוא חיפש את נשמתו במילים, מצא רגעים של יופי, קטעי שיר קצר – פסוקים שבקעו מתוך מחשבותיו, אבל גם הם נראו כאילו נכתבו כבר לפניו.

בלבול ואכזבה עטפו אותו, והאמת שלו נותרה תלויה בין מלים, שירים וסיפורים שלא תמיד היו שלו, לבין מחשבה של אדם שנשאר לבד בעולם שמולו, מביט אל עתיד שבו יצירה, אמת ודמיון משתלבים באותו חלל אפל, ואולי רק כאן, ברגע הזה, עוד אפשר למצוא נשמה.