סיפורים

השחר עלה לאט, כמו לא רצה להפר את השקט שנשאר אחרי סערה ארוכה.
ערפל עדין ריחף מעל השדה, והחמניות נראו כמתעוררות מחלום.
מיכל עמדה בשביל, עיניה מחפשות את קו האופק,היכן שהים והאור נפגשים.

ימים ארוכים חיכתה לרגע הזה.כל בוקר הייתה באה אל השדה,מדברת עם החמנייה הקטנה שגדלה מחדש,שואלת אותה אם אולי שמעה את שמו של יואל בין רוחות הלילה.
והחמנייה, בחיוך של עלים מתנודדים, תמיד ענתה:
“הוא יבוא, אדומת שיער. הים לא לוקח , הוא רק מחזיר בדרכו שלו.”

באותו בוקר משהו השתנה באוויר.הרוח נשבה אחרת, רכה יותר,וניחוח של מלח ותקווה מילא את השדות.
מרחוק נשמעו צעדים, כבדים אך בטוחים,כמו פעימות לב מוכרות החוזרות אל הבית.

מיכל הרימה את ראשה ,ובהתחלה לא האמינה.דמות גבוהה התקרבה מהשביל המוליך אל הים, שיערו של יואל סתור מרוח, בגדיו דהויים,אבל בעיניו היו אותו תכלת עמוק, כמו היום שבו נפגשו לראשונה בין שורות החמניות.

היא רצה אליו, בלי לחשוב, בלי לחשוש. העולם כולו נעלם, רק שדה, שמש וצליל של שמחה.כשהגיעו זה אל זו, לא דיברו, רק התחבקו, חיבוק ארוך, אמיתי,כאילו כל גלי הים שבקעו ממנו נשפכו לזרועותיה.

“חשבתי שלא תשוב,” לחשה.
“גם אני,” ענה, “אבל משהו קרא לי חזרה. אולי את. אולי החמניות שלך.”

הם התיישבו יחד בין הפרחים.החמניות התנדנדו סביבם, רשרוש עלים הפך לשיר של שמחה.
החמנייה הקטנה, זו שנשברה וגדלה שוב,הרכינה קלות את ראשה לעברם,
וכמו לחשה:
“ראיתם? גם אהבה, כמו פרח, יכולה ליפול ,אבל אם מטפלים בה, היא תמיד תפרח מחדש.”

השמש יצאה במלוא תפארתה,האור נצנץ על פני השדה כולו,
ומיכל ידעה שזה לא סתם בוקר של התחלה חדשה ,
זה בוקר שבו כל הסיפורים שנשמעו בלחישות קיבלו סוף של אור, ריח אדמה, וחיבוק אמיתי אחד.

1.12.25

.פרק הסיום מחר

תגובות