המסך ירד והחלטתי לסלוח לאמא. האורות נדלקו בבת אחת והאירו את הבמה עליה כבר עמדו כל השחקנים מחזיקים ידיים ומחייכים אל מול מחיאות הכפיים החזקות מהקהל. אחרי כמה דקות קם הקהל על רגליו והמשיך במחיאות בקצב קבוע שמילא את האולם בצליל חזק. שחזר כהד מהתקרה הגבוהה. היה זה אולם מפואר משנות ה-20 ששופץ בשנה שעברה במסגרת השיפוצים של אולמות ברודווי בניו יורק. התקרה הייתה צבעונית מאד כאילו מישהו הגזים בכוונה כשצבע את פיתוחי העץ בסגנון הגותי. הקירות דמו יותר לכנסיה קתולית עם עמודים גבוהים ומעט איתורים. גם הצבעים על הקירות לא צעקו ולא משכו תשומת לב מיוחדת. הכיסאות היו במפלס אחיד והבמה גבוהה יותר בניגוד לאולמות. שהקהל יושב בשורות עולות ומביט על הבמה מלמעלה. אני תמיד מעדיפה להרים את הראש ולא להוריד.
אחד אחד צעדו השחקנים קדימה וקדו קידה לקהל, כל אחד קיבל מחיאות כפיים חזקות. שהלכו ונחלשו לפני שהתקדם שחקן נוסף. אחרון חביב צעד קדימה ג'אנג יאן, שאחרי משחק כל כך משכנע כאבו לי הידיים מעוצמת המחיאות. הגרון התחיל מדגדג לי והדמעות ירדו ללא יכולת לספגן בטישו. שהכנתי מבעוד מועד. ידעתי למה בכיתי ושמחתי על הרגשת השחרור שהייתה לי בבכי הזה.
באותו יום לפני הצהריים, כשכולם יצאו להפסקה, החלטתי לקרוא את הביקורות על ההצגה. בדרך כלל אני לא קוראת לפני שאני רואה את ההצגה, תמיד העדפתי לראות הצגות נקייה מדעות קדומות. הפעם החלטתי לקרוא. במילא ג'יליאן. שעובדת איתי. המליצה לי ללכת ולא הפסיקה עד שסיפרה לי את התוכן בפרטי פרטים ובהתלהבות, ותיארה את הצמרמורת. שגרם לה צ'אנג יאן במשחקו. הייתה זו ההופעה הראשונה שלו על במות ברודווי למרות גילו הלא צעיר. הביקורת שיבחו את ההצגה, כולן שאלו את השאלה המתבקשת, מדוע לקח ליאן כל כך הרבה שנים לעלות על הבמה בניו יורק?. בלונדון הוא נהג להופיע בהצגות, אחת לכמה שנים ולקצור רק שבחים על משחקו ועל האנגלית נטולת המבטא שלו. הוא למד תיאטרון בניו-יורק ושב למולדתו עם סיום לימודיו.סיכמה ג'יליאן את ההרצאה. קניתי לי כרטיס להצגה. אני מעולם לא הלכתי להצגות לבד, זה מביך אותי ובכלל אני אוהבת להפוך את זה לערב של בליווי ולצאת לשתות אחרי הצגות. הפעם רציתי לבד כמו שהרגשתי.
את האהבה לתיאטרון ירשתי מאמא, לפני שנפטרה נהגתי ללכת איתה לרב ההצגות שראיתי בחיי. אהבתי לשמוע אותה מנתחת את ההצגה, המשחק, התפאורה המוזיקה. היא הייתה מאד ביקורתית אבל תמיד נתנה ציונים גבוהים. לפעמים הייתי שואלת אותה למה היא לא רוצה לעשות משהו בתחום, "אפילו לכתוב בקורת בעיתון את תעשי הכי טוב מכולם", תמיד חייכה ואמרה "טוב לי בחנות, אני סיימתי עם התיאטרון ומוכנה רק לראות". אני למדתי מגיל צעיר לא להתווכח עם אמא. היא לא יודעת לוותר ולא זזה במילימטר מעמדתה. למדתי ליהנות מחברתה ולקבל אותה כמו שהיא. היא תמיד הייתה אמא-חברה שלי וכל כך הרבה אהבה הייתה בה בשבילי. מעולם לא כעסה עלי, תמיד רצתה. שנעשה דברים של גדולים ביחד, אף פעם לא השאירה אותי עם מטפלת תמיד לקחה אותי איתה לחברים, למוזיאונים וכמובן להצגות.
כשהייתי בת 12 שאלה אמא איך ארצה לחגוג את בת המצווה. אני מייד עניתי: "בלונדון בהצגות" כבר שנתיים חיכיתי להגיד את זה. הפעם אמא לא חייכה ותרצה את סירובה בעובדה שהיא לא סוגרת את החנות לתקופה כל כך ארוכה ולא נוסעים ללונדון לפחות משבוע. וכך עד היום לא זכיתי לראות הצגות מחוץ לברודווי.
אמא ידעה מגיל צעיר שאני אוהבת הצגות, אפילו יותר מלקרוא ספרים בחנות שלה. כבר בכיתה ח אמרתי לה שאני אהיה שחקנית, אז היא חייכה, אבל כשסיימתי את התיכון היא לא הסכימה אפילו לדבר על זה, תלמדי כל מקצוע אחר רק לא תיאטרון ואפילו תירצה את זה שתיאטרון את יודעת אין מה ללמד ולא התייחסה לרצון שלי להיות שחקנית. כל ניסיונותיי לשכנע אותה, שגם היא למדה ואחר כך לא הפכה לשחקנית, לא הועילו.
באלבומי התמונות שלה שהצהיבו מעט, יש תמונות מהצגות בהן שיחקה כשהייתה סטודנטית למשחק. אהבתי לשבת על הספה ולדפדף שוב ושוב בתמונות. פעם אמא לבושה בסחבות ואני מדמיינת אותה ב"עלובי החיים", פעם היא עקרת בית פעם היפית כמו ב"שיער". אף פעם לא הבנתי למה אמא שיש לה כל כך הרבה חברים וחברות לא שמרה על קשר עם מי שלמדו איתה משחק?
כיוון שהתקבלתי לקולומביה, ידעתי שאני לא אזיז את אמא ממקומה כמו שלא אסיט את כדור הארץ ממסלולו. למדתי משפטים והתנחמתי בהופעות המוצלחות שלי בבית המשפט. הייתי מדמיינת שהמסך עולה כשהשופט נכנס ואני משחקת עורכת דין. הלקוחות תמיד החמיאו לי על ההופעות והרגישו שאני עובדת עם כל הנשמה על התיק שלהם. בשבילי זו הייתה הבמה. הייתי מזמינה את אמא לראות אותי מופיעה בבית משפט. ":אל תשכחי שאסור למחוא כפיים בסוף" הייתי מזכירה לה כל פעם מחדש, אבל היא בשלה, קמה ומוחאת כפיים עד שאיש הביטחון מוציא אותה. אהבתי כל כך את אמא. שתמיד סלחתי לה על התנהגותה בבית המשפט.
.בערבים בבית הייתי נהנית לראות את הסדרה של אלי מקביל, למרות שמאד הזדהיתי עם אלי חשבתי שאני יותר דומה במראה ללין, עורכת הדין הסינית בסדרה, תמיד אמרו לי כולם, "איזה עיניים מיוחדות יש לך". החברות שלי באוניברסיטה תמיד ביקשו שאבוא איתן לקנות שעונים בקאנל הן חשבו, שנותנים לי מחיר טוב יותר משנותנים להן כשאני לא איתן.
ביום שלפני מותה של אמא, הפסדתי תיק חשוב שהיה לי והרגשתי נורא. הגעתי לבית החולים כמו מהופנטת, הכרתי כבר את הדרך טוב מידי. כבר כמה חודשים שאני מגיעה יום יום להיות איתה. אמא שמה לב, שאני מצוברחת והצליחה לשאול מה קרה על מה אני כועסת. הפסדתי תיק ואני מרגישה, שזה לא בסדר. "אל תכעסי לא על אחרים ולא עלי" אמרה והמשיכה בקולה האיטי והחלש לאחרונה. ובאותו הערב סיפרה לי את מה שלא העזה לדבר עליו מעולם.
רצתי מבית החולים לביתה בווילג'. הבית שלי עד שעזבתי למעונות לפני 8 שנים. אחזתי באלבום התמונות, שמתי לב שידי רועדות וחיפשתי בתמונות. הכנתי כוס תה וניסיתי לא לבכות, לא עליה, לא על סבלה, לא עלי, לא על עתידי בלעדיה ולא על מה שסיפרה.
ישבתי ובהיתי עד שקלטה עיני את מדף הספרים הענק של אמא. נזכרתי, שהיה לה ספר מחזור, שהיא שמרה כי תמיד אמרה, שזו התמונה הכי יפה שלה, שצולמה כשהייתה מאושרת. פתחתי לראות איך נראתה מאושרת, מזמן לא ראיתי אותה כך ואפילו שכחתי את החיוך. ובדפדוף בספר המחזור הייתי כבר בטוחה, ולא ידעתי עם לכעוס או לשמוח.
למחרת הגעתי לבית החולים אחרי לילה שלא עצמתי עין – מה אומר לה? מה אשאל אותה? והכי חשוב למה רק עכשיו?. אמא שכבה מונשמת, עיניה עצומות, העירוי מטפטף חומר להקל על כאביה, היא לא פתחה עיניים גם כשסיפרתי לה מה עבר עלי, כשעזבתי אותה אתמול. יותר מאוחר היא פקחה עיניים לרגע, העיפה בי מבט אחרון, אספה את כל הכוחות שבה לחיוך אחרון, נפרדה ועצמה עיניים לתמיד. סכין חד נכנס בי ישר בחזה והרגשתי כאב של אובדן. אחר כך שמחתי שנגאלה מחודשים של כאבים.
רק על דבר אחד לא סלחתי לה עד שהמסך ירד, על שרק לפני מותה הסכימה לספר לי לראשונה, שאבי היה גם הוא סטודנט למשחק.
