התשפ"ז...

שיר הספד מטלטל, מבטא תחושות קשות: ערב יורד, הגעגוע מרקיע שולח אל חבירך הנופלים ידיו, קריר בלב, ריק בנשמה, ודומעת בצפירה. תודה רבה לך משה היקר, ערב טוב. יהי זכרם ברוך. שלא תדע עוד צער.

הגעגוע קיים כל ימות השנה,

אבל ביום הזיכרון הגעגוע מתעצם.

אתה זוכר את החברים

הזיכרונות צובטים את הלב

ואין מילים מנחמות...

כן, השנים חולפות

ושוב עומדים בצפירה ודומעים.

וזוכרים את החברים ששוכבים מתחת לאבן.

יפה. כואב. נכון.

משה היקר,

שירך נוגע בלב בעוצמה שקטה וכואבת. הצלחת לבטא במילים את כובד הזיכרון, את הגעגוע שאינו מתיישן ואת הכאב המתחדש בכל שנה מחדש. השאלה על "הפרחים הצעירים" מצמררת ומטלטלת, כי היא נוגעת בפצע שעדיין מדמם. יהי זכר חבריך הנופלים ברוך, ושירתך תהא להם נר של זיכרון וכבוד.

בברכת חג עצמאות שמח

שמוליק

אתה נושא עמך משא של זיכרונות מיקיריך שנפלו. בפנייה נרגשת אתה פונה אליהם ותוהה האם הם התאכזבו שנוספו פרחים צעירים נוספים.

באמת קשה לעכל. עוד ועוד נופלים במהלך השנים.

יהי זכר כולם ברוך.