משהו בתוכךְ

זועק: היא סטתה בלילה ומשהו בתוכה ידע, עץ נסדק בלי רוח, מים שקטים רעדו - גם השקט נשבר וקולה זועק די. תודה רבה לך צביקה יקר, המשך יום טוב.

מהיסחפות ל-תודעת ה"אסון".

חשבתי ביני לביני שיתכן ואפשר לראות את הנמענת בשיר כתודעה של הדובר השירי - הוא המתבונן בתודעתו, במחשבותיו, יודע את תוצאות ההיסחפות המסוכנת, שתוצאותיה: די!

צביקה יקר,

כתבת שיר עוצמתי ועדין כאחד, מלא כאב שנאמר בין השורות יותר מאשר במילים עצמן. הדימויים של האור שנשאר בחדר, העץ הנסדק בלי רוח והמים השקטים שרעדו, כולם יוצרים תחושה של סערה פנימית עמוקה ושל לב שמרגיש את מה שהשכל עוד מנסה להכחיש. במיוחד נגע בי הסיום, שבו גם השקט נשבר ונהפך לצעקה. יש כאן כתיבה רגישה, מדויקת ומלאת אמת אנושית. תודה צביקה על השיר

יום טוב ושקט

שמוליק

.

... כל שאומַר-אכתוב יפר אֶת הנאמר ואת

הכתוב בשיר.

תודה רבה-גדולה עליו, צביקה יקר. <לב>

רבקה

---

קול זעקתה עדיין מהדהד בו, וניכר כמה כואבת הפרידה לעד ממנה. 

בבית הראשון כמעט עמד לו על קצה הלשון המשפט האמוני: ה' נתן... 

אך הוא כמעט אתאיסט, כך שאין לו אפשרות להשלים את המשפט. "עם מי שלקח. "