ירושלים, אייר תשל"ב
פגישה מחודשת
לפני שעות אחדות חזרתי מעבודתי בביה"ח "ביקור חולים". יצאתי מוקדם מהרגיל מהעבודה. היום, סוף-סוף, אני עתידה לפגוש את צביקה פנים אל פנים. זכרתי את פניו במעומעם, אך לא הייתה לכך חשיבות רבה. כל רצוני היה לראותו, כפי שהוא.
קניתי מצרכים רבים, ובסיועה של שפרה היקרה והטובה בישלתי ארוחת ערב כשרה למהדרין. הזמן חלף במהירות ונשארה לי רק מחצית השעה להתקלח ולהתארגן. שמחתי על כך שקבענו קרוב לביתה של שפרה. השעון הראה 19:25 ויצאתי מביתה של שפרה אל המסעדה הקטנה, מרחק 3 דקות הליכה.
הרחוב כבר היה חשוך זה שעה ארוכה, ותאורת הרחוב חלשה למדיי, אך אור המסעדה והאור של התחנה ממול, די היה בהם כדי להבחין בעוברים ושבים. מספר אוטובוסים עצרו, בזה אחר-זה, ומתוכם ירדו הנוסעים, אך צביקה לא היה בין היורדים.
הזמן נקף והשעה הייתה קרובה ל 20:00. ידעתי כי בשעה הזו מגיע אוטובוס מספר 15 שלאחריו זמן רב עד לאוטובוס הבא. כך הדברים בשעות הערב בירושלים: ככל שהלילה יורד והחושך מעמיק, כך מתמעטת התדירות של האוטובוסים. ואכן, האוטובוס הגיע לתחנה. נוסעים מעטים ירדו ממנו וכאשר איש לא חצה את הכביש לכיוון המסעדה, למעט אדם בלבוש חרדי, ידעתי שצביקה, כנראה לא יגיע.
בעצב ובאכזבה רבה פניתי ללכת לכיוון ביתה של שפרה, ולפתע שמעתי קול מאחוריי: "פייגה, פייגה!"
פניתי לאחור וממרחק ראיתי את האיש החרדי מנופף בידו לעברי וקורא שוב, "פייגה, חכי!"
לא ידעתי מה לי ולאיש הזה, אך סקרנותי אילצה אותי להמתין למוצא פיו של האיש. כאשר האיש היה במרחק צעד אחד ממני אמר: "פייגה, זה אני, צביקה הלברשטם."
נאלמתי דום. אין זה האיש שראיתי אז באוטובוס כמעט לפני שנה ולאחר מכן בעת ה"שבעה" של סבי הצדיק. ציפיתי לראות איש חילוני, ולפניי עמד אדם בחליפה ועניבה וכיפה שחורה, וזקן מעוצב ומטופח - אם כי מוזנח מעט בשל ספירת העומר - כולו הוד והדר.
"אני מצטערת" אמרתי. "לא ידעתי שחזרת למוטב ולא כך נדמית בעיניי."
"אף אני מצטער מאוד" אמר צביקה, "חשבתי ששפרה תיארה אותי בפנייך. אם אין זה רצונך אלך לי לדרכי", סיים צביקה.
"הו, לא, לא" אמרתי. אין כוונתי לבטל את הפגישה. כל שאמרתי שהופתעתי מהשינוי החד שחל בך - שינוי שבהחלט, מוצא חן בעיניי ומשמח אותי."
" גם אני שמח לשמוע שהדברים כך", ענה, ושאל: "מה עושים? לאן הולכים?"
"כפי שסיכמנו, עניתי. "נלך לטייל מעט, נדבר בדרך ונמצא מקום לאכול ולדבר. האם אתה רעב?"
"לא רעב ממש", ענה, "אבל לא יזיק לי לאכול משהו קל, אפילו מאוחר יותר."
ירדנו במורד רחוב "שטראוס" לכיוון מרכז העיר. התנועה הייתה דלילה. גם האוויר היה מעט קריר, אך נעים ביותר להליכה. ידו של צביקה נגעה בידי בדרך מקרה, וכל גופי נרעד. צביקה הרגיש בדבר ושאל: "הכל בסדר, פייגה?"
"כן. הכל בסדר", עניתי, בקול נרגש משהו.
במרכז העיר טרם הוסרו דגלי יום העצמאות שחלף עבר מזמן. אפשר, עלה במחשבתי, שדגלים אלה יושארו עד לאחר "יום ירושלים" הקרב ובא.
"לאן הולכים?" שאל צביקה.
"נלך מעט דרך 'קינג גורג', נעבור לרחוב 'בן יהודה' ונאכל במסעדה שאני מכירה."
"האם זו מסעדה 'גלאט' ?"
"נו, באמת" עניתי בחיוך. "וכי אקח אותך לאכול טריפות?"
צביקה צחק במלא הפה - צחוק שנשמע בעיניי כשירת מלאכים - ואמר: "כמובן ששאלתי בצחוק."
דומה היה שהקרח נשבר. הושטתי את ידי ואחזתי בידו. צביקה נרתע כנשוך נחש, אך לפתע הושיט את ידו ואחז בידי. הרגשתי את לבי וכליותיי פועמים במנוגד. מצפוני ייסר אותי על כך שכבר ביום הראשון אני מרשה לעצמי דבר שלא עשיתי עד לנישואיי עם דוב. נראה היה שגם צביקה הרגיש כמוני ולפתע הוא אמר לי כך: "אני חושב שכדאי שנתאפק, ולכשיגיע היום נחזיק ידיים בהיתר ולא באיסור."
"אתה צודק" אמרתי. ומשכתי את ידי מידו.
הצעתי לצביקה שנעבור דרך "כיכר הדוידקא". ובערמה, בחושבי שאין הוא מכיר את ירושלים על בוריה, הובלתי אותו בדרך פתלתלה אל צידו השני של רחוב "פראג", אל ביתה של שפרה.
"המקום נראה לי מוכר מעט" אמר, ושאל: "האם המסעדה כאן?"
"כן זו המסעדה - המסעדה של שפרה" עניתי בחיוך רחב.
נקשתי על הדלת ושפרה, לבושה בהידור, פתחה את הדלת.
"אני שמחה שהגעתם מהר" אמרה. ושאלה את צביקה: "ומה שלומך איש צעיר?"
"תודה, גברת שפרה" ענה, והוסיף "אני בסדר גמור אני מקווה שיהיה המשך לפגישה הזו"
"טוב ילדים. אין זמן לדיבורים" אמרה "בואו נשב לאכול"
השולחן היה ערוך למהדרין וריח התבשילים עלה באוויר הבית. שפרה השאירה את הדלת פתוחה קמעה. ידעה כבר מהפעם הקודמת את עניין הייחוד כפי שהסביר לה צביקה אז בביקורו הקודם, כך נודע לי בדיעבד.
צביקה נטל את ידיו וברך על הלחם. אף אני עשיתי כן. הגשתי את האוכל וצביקה כמעט התנפל על המאכלים. דומה שהיה רעב מאוד. כעסתי מעט על עצמי על הטיול הארוך. שמתי לב שצביקה ושפרה דברו ושוחחו על דא ועל הא כידידים ותיקים, דבר שהיה לפלא בעיניי, למרות היכרותו המוקדמת עם שפרה, אך לא אמרתי דבר. הן כל מי שהיה מכיר אותו, מיד היה נכבש בחיוכו ובדיבורו.
הזמן חלף מהר, וצביקה, לאחר שברך, קם ממקומו וביקש ללכת. שפרה הציעה לו להישאר לישון אך צביקה דחה אותה כלאחר יד "זה אסור מהתורה" אמר והוסיף "יש לי אוטובוס אחרון לבני ברק בדיוק בחצות, ואם לא אספיק, אוכל לישון אצל קרוב משפחתי ברחוב 'אגריפס'."
ליוויתי את צביקה אל מחוץ לבית והוא אזר אומץ ואמר:
"אני אוהב אותך, ♠ פייגה. מאז שראיתיך באוטובוס, נכנסה בי אהבה אלייך"
"אף אני אוהבת אותך" ♠אמרתי. ושאלתי "האם ניפגש שוב?"
"בוודאי ובוודאי", ענה, "אולם מעדיף אני לבקש את ידך בהקדם מהורייך. אין זה יאה להמשיך כך באיסור."
לבי עלה על גדותיו מרוב אושר, בחלומותיי לא האמנתי שלאחר פגישה אחת הוא ירצה לבקש את ידי מהוריי. הרגשתי מבולבלת.
"רגע, רגע!" אמרתי בחשש, "האם אתה מציע לי נישואין?"
"זה ברור" אמר, "הרי לפני רגע אמרתי לך שאני אוהב אותך!"
"לכתך לשלום, צביקה." הבטתי אחריו עד שנעלם מעיניי. עליתי על יצועי ונרדמתי באושר שאין דוגמתו.
****
בבוקר המחרת, התייצבתי לעבודה מוקדם מן הרגיל והלכתי הישר למשרדה של אימי בביה"ח "ביקור חולים". לאימי הספיק מבט אחד בפניי כדי לשאול: "לשמחה זו מה עושה?". דומה היה לי שאימי קוראת בפניי את שהתרחש אמש. לא התאפקתי וספרתי לה את שעבר עליי ואת כוונתו של צביקה לבקש את ידי. חשבתי שאימי תכעס או שתאמר דבר-מוסר כלשהו, אך לפתע היא נראתה שונה בעיניי וחיוך רחב של קורת רוח נסוך על שפתיה.
"נדיר מאוד" אמרה אימי "שלאחר פגישה אחת מציעים נישואין."
"אין זו פגישה ראשונה" אמרתי, "נפגשתי אתו בעבר 'בשבעה' של סבא."
"אהה! נו, שויין." הייתה תגובתה הקצרה של אימי.
החשש מתגובתה של אימי, נעלם כלא היה. היא שתקה דקות ארוכות, ולפתע היא אמרה, בקול שקט וענייני: "פייגה, אני חושבת שהגיע הזמן שתשובי הביתה. אין זה יאה שתיפגשו עוד, עד לבקשתו את ידך מאביך."
"אין לך מה לדאוג, אימא" אמרתי. "אין בכוונתנו להיפגש. גם הוא אינו רוצה בכך, הוא ירא שמיים גדול."
"טוב, בתי" אמרה אימא. "אם מאת השם יצא הדבר לא נוכל לעשות טוב או רע."
"האם בכוונתך לספר על כך לאבא?" שאלתי את אימי.
"לא. אין צורך" ענתה. "אין לנו להתערב בעבודתו של מזווג הזיווגים. ניתן למהלכים לנוע מאליהם ומה שיהיה הוא שיהיה." אימא ניגשה אלי וחיבקה אותי חיבוק ארוך, אחד מאותם חיבוקים מעטים ואהובים כפי שהייתה עושה בילדותי.
"תודה לך, אימא" אמרתי, וחזרתי למחלקה בה עבדתי. אותו היום ובימים שלאחריו היו אחדות מחברותיי לעבודה שהעירו, שחל בי שינוי כלשהו. לא טרחתי להסביר, די לי בכך שהדברים מתחילים להסתדר, ובע"ה, צביקה יקיים את הבטחתו לבקש את ידי מהוריי.
