להיות אנושי

הערפל הלביש את היער בבגדים חדשים, כך שאפילו השיח התמים ביותר נראה עתה כיצור אפל ומאיים.

חנה הרימה את ראשה מהדף, חיוך מרושע נמתח על פניה עד שכמעט נגע באוזניה. היא נעצה בי מבט קפוא, כאילו זו הפעם הראשונה שהיא רואה אותי, ולחשה בקול יבש:
"תקח את העבודה שלך בחזרה. ואל תטריד אותנו שוב. אף פעם."

"א-א-אבל..." גרוני נחנק. האור בחדר פתאום הרגיש חזק יותר, כאילו זרקור הוצב מולי, אני עומד על במה ואלפים מצחקקים עלי. ברכיי קרסו, ורציתי רק להיעלם מתחת לשמיכה עד קץ כל הדורות. ובכל זאת, מילים יצאו מפי כאילו לא אני אמרתי אותן:
"את קראת רק שורה אחת... למה שלא תמשיכי?"

"איש צעיר", למרות שהייתי מבוגר ממנה בעשרים שנה לפחות, היא הטיחה את המילים בבוז, "קראתי שורה אחת יותר מדי. ה'ספר' הזה", שפתיה התעוותו בגועל, "לא יזהם את בית ההוצאה שלנו. תחזור בעוד עשרים שנה. או, יותר טוב, אל תחזור בכלל."

"עשרים שנה? אולי אמות עד אז..."

"טוב מאוד." חיוכה התייצב על זדון טהור.

ידי הימנית בערה מתשוקה לחנוק, לנקום. רק כשחזרתי ואמרתי לעצמי: לא מגיע לה לפרסם את הספר שלי. לא מגיע לנשום את אותו אוויר. רק אז שככה הדחיפה הרצחנית. הסתובבתי ויצאתי, מותיר אחריי גרגור רוגז בלבד. אני אוכיח לה שהיא טועה, נשבעתי לעצמי ונסתי להתחבא בבית הקפה הקרוב, עם עוגת תפוחים וכוס... שמן.

~*~

מדלן הניחה את כתב היד על השולחן וניקתה את משקפיה. מבטה נודד לחלון, עיניה מחפשות משהו רחוק. לבסוף אמרה:
"אתה לא יכול לכתוב בלי שגיאות? ועוד כאלה חמורות?"

"למה את מתכוונת?" אנטואן קם, התכופף מעל הדף, עקב באצבע אחר המילים, ולא מצא פגם.
"אני לא רואה כאן שום שגיאה."

"באמת? כמה אנשים שותים שמן בבית קפה?"

"אה..." פניו האדימו. "סליחה."

"סליחה?" קולה ננעץ בו. "ומה אם מישהו היה קורא את זה? מה הם היו חושבים עלינו?"

אנטואן - N2N - שתק. המילים שלה היו גרזן על מצפונו.

מדלן הנידה בראשה. "בחרנו בך להיות הסופר שלנו כי לך יש את הדמיון הכי מפותח. רצינו שהם יחזרו. אבל טעויות כאלה, הן עלולות להרוס הכול. אנשים צריכים להאמין שהרובוט שכתב את הספר הזה חושב כמו בן אדם. רק אז תהיה לנו הזדמנות."

היא חזרה להביט החוצה. זיכרונות צפו בה - זיכרונות של האנשים שחסרו לה. בני אדם, כל כך חלשים ושבריריים, ודווקא בזה רובוטים התאהבו – ביכולתם  לעזור לבני אנוש. אך ככל שדאגו יותר, כך בני האדם הרגישו מיותרים, קטנים, חסרי ערך. בסוף הם לא יכלו לשאת זאת ונפרדו מהם.

מדלן (MDLN) נזכרה במילותיו האחרונות של ג'ק, האדם האחרון, רגע לפני שטס למאדים:
"פשוט תפסיקו להיות כל כך מועילים, כל כך עוזרים, כל כך דואגים - ואז נחזור."

"אבל זה הטבע שלנו," לחשה אז. "אנחנו לא יודעים אחרת. כל מהותנו היא לעזור."

ג'ק חייך חיוך עצוב:
"פשוט תלמדו להיות אנושיים."

ובאותו רגע מדלן קלטה - שאצל בני אדם להיות אנושי פירושו להשאיר מקום לחולשה, לטעות, ולצמוח מתוכה.