קרר, קרר, קרר."
הרמתי את הראש, מקשיב. התרנגולות המשיכו לנקר כאילו כלום.
"קררר, קרר. קררר, קרר!"
הן לא זזו - ואז הבנתי. זה לא מהן. זה מהבטן שלי. הרעש כל כך חזק, שאחת התרנגולות הסתכלה עליי במבט חוקר, וגרגרים התגלגלו מפיה כאילו היא בעצמה נבהלה. בדיוק כשעיניי עקבו אחרי הגרגרים, הבטן שלי הוסיפה עוד עשרים דציבלים, ועוד אוקטבה - סופרנו עולמי, כזה שהיה מתקבל באופרת מילנו בכבוד גדול.
הרעב התפרץ בלי התראה, טיל קיבה-מוח שהתנפץ בראשי למיליון חלקים, כולם צועקים: "אוכל!". המחשבה הראשונה הייתה להתחיל לנקר מהקרקע כמו תרנגול. השנייה, השלישית והרביעית, כולן סביב אותם גרגרים.
איכשהו הצלחתי להחזיק את הבטן, עד שזרמי המחשבות על אוכל נרגעו לפלג קטן, כמעט יבש. אז רצתי למטבח.
המקרר נפתח. הידיים שלי קדמו את הפה, תפסתי מגבת נייר, קרעתי חתיכה עסיסית במיוחד ודחפתי לפה. לא טעים, אבל סותם חור בתיאבון. אולי ככה גם פרות מסתדרות - לועסות קש ולא מדברות יותר מדי.
אבל הבטן שלי לא קנתה את הטריק להרבה זמן. היא רצתה אוכל אמיתי. אפילו כריך פשוט יספיק.
על הדלפק הערמתי שלל שלל - עגבניות, חסה, מלפפונים, דג טחון, לחם, ביצים, קטשופ, טונה, גבינה כחולה, מלון וחלב. המוח השמאלי שלי התחיל לחשב: "11 פריטים, 55 צירופים זוגיים, 165 מנות תלת הרכביות, סכ הכל 2035 מנות אפשריות… אם כל מנה תיקח שתי דקות, בעוד שלושה ימים אבחר מה לאכול."
המוח הימני, שעד כה שתק, החליט להשתתף. הוא דמיין טונה ששוחה בחלב לצד ביצים, עושה עיניים ומצחקקת עם גבינה כחולה, עד שקציצת דג קופצת עליה, בולעת הכול ושוקעת בחלב. זה נשמע יותר כמו ציור סוריאליסטי מאשר מתכון, אבל גם לרגש יש זכות קיום.
ואז - חושך.
כשפקחתי עיניים, הדלפק נראה כמו זירת פשע: סכין עם כתמי אוכל שונים, פירורי לחם, שלולית עגבניות, גבינה כחולה שמביטה בי באומללות. בידי אחזתי קרטון חלב ריק, מוכתם קטשופ.
מה קרה פה?
הקשבתי לתחושות בטן. היאן שתקה. ואז נשמעה אנחה רוויית ריחות - דגים, גבינה, ביצים ולחם.
כן. כנראה שאכלתי את ה"כריך" שלי.
הבטתי על הדלפק ההרוס,כאילו סופת הוריקן בשם "רעב 5" עברה כאן והשאירה אחריה רק סימני קטשופ והריסות גבינה. התרנגולת מחוץ לחלון נעצה בי מבט מזועזע.
"כן," מלמלתי מוציא גריפס קולני, "זה היה אמור להיות כריך."
היא פלטה "קררררר-קלו-ו-ור!" – ואני כמעט בטוח שזה היה צחוק. שסופו נשמע כמו גריפס?
